אהובת ליבי הנצחית ופרי בטננו המשותפת (יש דבר כזה פרי בטננו?) הבכורה הדרימו יחד לאילת ללילותיים.
הבת הצעירה קפצה על המציאה והזמינה את הבית למסיבת סוף שבוע (24 שעות פלוס).
בכנס המשפחתי לקראת הימים הנוראים שלי נשאר להחליט איפה משאירים את הכלבים והבעל והאבא (שלושה, בסך הכל. הבעל והאבא הם אותו אביר נפש מקסים).
הפתרון המוצע הדהים אפילו אותי: שישן אצל הסבתא, אמא של הנצחית, שהולכת להעביר את סופהשבוע במלון חמישה כוכבים באילת.
מילא היתה אמא שלי. אבל אצל אמא שלה.
כפשרה הוסכם שאקח איתי את הוגו, הכלב, בבת עיני ושומר הראש שלי. כך אכנס בשלום ואצא בשלום.
עכשיו מוצ״ש. אני עדיין אצל הסבתא.
היה לי סופשבוע מקסים.
איזה שקט, איזו שלווה.
אין טלוויזיה כי יש מכשיר אחד והיא צופה במיטתה באיזו סידרה בצרפתית.
אין אינטרנט כי אין מחשבים.
אתה מפליג לסוף העולם עם המחשבות, הוגו חובט בך באפו ובעיניים מתגלגלות מבקש לצאת לסיבוב.
ואתה עם סבתא אחת שנהנית מכל רגע, לסדר את השולחן לשניים, לשאול אם אתה רוצה קפה, למרות שברור לך שאתה הוא זה שתקום ותכין, שמנסה להסביר לך את החיים למרות שכל כך הרבה השתנה ושאומרת לכלב ללכת כשהוא נצמד אליה אבל תופסת אותו שלא ילך.
הקייצר – מי שרוצה שקט ושלווה – שיזדקן.
רק שיזדקן בריא. חסרונה של הבריאות עלול לגרום להרבה רעש והמון טלטלה.
במיוחד בסופשבוע כשאין אוטובוסים.