האיש שרצה לדעת הכל – דרור משעני
******
רב פקד אברהם אברהם של דרור משעני, הגיע אל חיי לפני מספר שנים בעקבות המלצות וביקורות מהללות של ספרו הראשון, 'תיק נעדר' שיצא בשנת 2011 בהוצאת כתר.
ז'אנר הסיפור הבלשי חביב עלי ביותר, ולגלות סופר ישראלי שמתמודד עם גבולות הז'אנר הזה בעברית, ואף מצליח, הייתה עבורי הפתעה גמורה ומשמחת, שנתיים אח"כ כשגיליתי שמשעני בחר להמשיך לספר את סיפורו של גיבור ספרו הראשון – אברהם אברהם, לא הייתה מאושרת ממני. כבר הייתי שבויה בקסמו של אותו אברהם אברהם, שוטר אפרורי מחולון (עיר ילדותי, שהיה לי נעים ללוות את אברהם ושאר הדמיות בין רחובותיה ומוסדותיה המוכרים לי), שחוקר מקרי רצח ומנסה לחיות את חייו האישיים בצד חייו המקצועיים, וכל שנותר לי הוא לצלול את הספר החדש.
השנה יצא ספרו השלישי של משעני בסדרת 'אברהם אברהם', 'האיש שרצה לדעת הכל', הפעם בהוצאת 'אחוזת בית-ספרים' מבית 'ידיעות ספרים'. ואני כבר לא יכולתי להתאפק ולהיכנס עם מיודעי משכבר אל המיטה ולהמשיך את הרומן שלי איתו.
מספר מילים על העלילה, לטובת אלו שלא קראו בהסתמך על גב הספר:
רב-פקד אברהם אברהם, נקרא לזירת הרצח הראשונה שלו בתפקידו החדש כמפקד אגף החקירות, הרמז היחיד לפתרון התעלומה הינה עדותו של שכן בבניין, על שוטר שנראה יורד במדרגות הבניין שבו התגוררה הנרצחת, זמן קצר לאחר הרצח. אברהם נחוש לאתר את השוטר שנעלם בלי להשאיר עקבות, גם אם ישלם על כך בהתנגשות עם הממונים עליו.
'האיש שרצה לדעת' הכל מסופר משתי נקודות מבט: זאת של אברהם אברהם וזאת של מלי בנגטסון, אישה צעירה המנסה לשקם את חייה אחרי טראומה שעליה היא מסרבת לדבר.
בעזרתן משרטט דרור משעני דיוקן עוצר נשימה של חיי נישואים שהשתבשו, ומספר סיפור של אהבה רבת שנים שמוות ותשוקה נוראה מביאים אותה אל מבחנהּ האחרון.
ומכאן לניתוח שלי על הספר (***עלול להכיל ספויילרים.)
"היא ראתה את האקדח בלילה ההוא כשעלתה לגג לשכנע את קובי שיבוא למיטה…" (עמ' 15).
בקוראי את 'האיש שרצה לדעת הכל', עלה לנגד עיניי ידידי משכבר, מימי לימודי בחוג לתיאטרון באוניברסיטה – הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב – אחד מהמחזאים והסופרים הגדולים ביותר של המאה ה 19. – שתבע את המושג: "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית" למעשה, הציטוט המדוייק הוא: "אם במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליך להשתמש בו במערכה הבאה. אחרת אל תתלה אותו שם". המחזות של צ'כוב מלאים בפרטים קטנטנים, שוליים לכאורה, אשר כל אחד מהם חשוב להתקדמות העלילה.
אולם צ'כוב טוען שכל יצירה ספרותית המכבדת את עצמה, צריכה להכיל עולם שלם, שבו כל הפרטים יהיו "אקדחים" – כולם בעלי משמעות.
דומני שמכאן יכול היה משעני לשאוב את דרכו ואת טָוִויָת העלילה בספרו החדש. הספר זרוע פרטים קטנים, "אקדחים", בעלי משמעות: זה מתחיל באקדח שרואה מלי, עם רמז על כך שהיא עוד תצטער שלא אמרה או עשתה דבר בגינו, שאולי היה יכול להניע את העלילה אחרת, ולסיים את סיפורה בסוף פחות טרגי.
אותו אנטון צ'כוב נחשב כמחזאי ריאליסטי, וגיבורי מחזותיו אינם קשורים לזמן מסוים או למקום מסוים, אלא הם נצחיים ואוניברסאליים. אבל אברהם אברהם של משעני להבדיל מקושר למקום ולזמן מדויקים, 23 פברואר ועד תחילת מרץ, ברחובותיה ובתיה של העיר האפורה השגרתית והבנאלית – חולון. תפאורה מושלמת לז'אנר הבלש הקלאסי עליו מתבסס משעני.
השוואה נוספת שמצאתי בין צ'כוב למשעני, הינה שבסיפוריו מדגיש צ'כוב את התהום שאינה ניתנת לגישור בין חתירת האדם לשלמות, ובין המגבלות הנוקשות המעיקות על שגרת היום הריאליסטית, גם משעני מציג בפנינו את שגרת יומם של גיבוריו אל מול החיפוש המתמיד אחר גילוי האמת, גם במחיר יקר כמו במקרה של מלי בסופו של דבר או במקרה של אברהם, שהולך נגד הדעה הרווחת בין הממונים עליו ושותפיו לחקירה לבין האמת הפנימית שלו שמובילות אותו אל הרוצח.
ספריו של משעני מלאים בריאליזם, תאור המציאות כפי שהיא, אפורה שגרתית ושוחקת, החיים כפי שהם…אין בריאליזם ייפוי של המציאות או כיעורה אלא הצגתה כפי שהיא.
הריאליזם התפתח בין השאר בעקבות המצאת הצילום אשר איפשר לתפוס רגע מסוים בחיים וכך חשתי אני בקוראי את משעני. הוא מציג בפנינו תמונה ריאליסטית מלאה של כל המתרחש בחייהם המקבילים של גיבוריו, אברהם אברהם, מצד אחד, ומלי בנגטסון, מהצד השני. פשוט אפשר לראות את המראות כמו צילום מדויק על כל הפרטים שבחדר, משל יהיה ניתן לכתוב סדרה בלשית טלוויזיונית המבוססת על עלילותיו של אותו אברהם אברהם. הכל כבר מצולם, ערוך ומוצג לצפייה (מהנה).
ועכשיו לשם שבחר משעני לסיפורו החדש: 'האיש שרצה לדעת הכל', ויכול "להתלבש" על שני גיבורי הספר, מצד אחד – החוקר אברהם אברהם, ומן הצד השני – והרוצח קובי בנגטסון, שני דמיות של גברים מקבילים, שחיים בזוגיות, אבל מתנהלים בה בבדידות גמורה, תוך ניסיון כושל לגונן על בנות זוגן, תוך שהם מנסים להסתיר מהן, להדחיק ולהכחיש את הבעיות בחיי הזוגיויות המקבילות שלהם, ושניהם בסופו של יום, נכשלים בכך.
שניהם רודפים אחר גילוי האמת תוך חתירה לדעת הכל. ידיעה שמובילה את האחד אל מותו הטרגי ואת השני לפענוח, ללא קתרזיס, של חקירת הרצח הראשונה שלו כמפקד אגף החקירות.
משעני שואב את דמות הבלש/חוקר משטרתי שלו מדמיות הבלש הקלאסי כמו רב פקד מגרה של ז'ורז' סימנון ומוסיף לכך סוגיות חברתיות כמו שמוצגות תדיר בספרות הבלש השבדית של יו נסבו וחבריו.
ולסיום אני רוצה לצטט משיחה בין מרינקה (בת זוגו הסלבית) ושל אברהם אברהם, שיחה שמתמצתת את מהות הספר ואת הוויתו:
…"זה נכון שאני לא רוצה לחשוב שאני פרק בחיים שלך," הוא אמר לה שישבו על הספסל, ומריאקה שאלה אותו, "למה? מה כל כך רע בזה?"
"כי אני רוצה להיות כל הספר. עד הסוף הטוב. או עד הסוף המר."
"ויכול להיות שתהיה. אבל זה מה שיפה בספרים, לא? שאתה לא יכול לדעת מראש איך הם יגמרו".
"ברומן בלשי דווקא יודעים תמיד", הוא אמר. האשם נתפס. החפים מפשע ממשיכים בחייהם".
"אבל החיים שלנו הם לא רומן בלשי, אבי," היא אמרה לו… (עמ' 240).
שורה תחתונה:
אהבתי, מאד, ממליצה בחום לחובבי הז'אנר או לכל מי שמעוניין להתנסות בו.
