שתיים בלילה, אני יורדת למטה, מחכה לו שיבוא לאסוף אותי. לא מאמינה שאני זורמת לדייט שני עם מישהו בשעה כזאת. אני נכנסת לאוטו. בטוחה בעצמי אני מחייכת ואומרת לו: "אז אני מניחה שבשעה כזאת אנחנו הולכים אלייך…". הוא צוחק ואומר לי: "נראה לך שהולכים אליי הביתה? מה את מפגרת? את יודעת מי מנגן בבלוק היום?!" מה? מי ? איפה? והייתכן שחטפתי עכשיו את ייבוש חיי???
אנחנו נוסעים. אין לי מושג לאן. אבל מרגע לרגע, או נכון יותר לומר, מגשר מעריב לרח' המסגר, אני תוהה על גורלי ולאן בדיוק הוא חושב שהוא לוקח אותי, עד שברגע אחד כמו פטה מורגנה אני נמצאת באיזה רחוב נטוש מוקפת במאות אנשים צבעוניים וצלילים שעושים לי לזוז.
הבלוק.
אנשים עומדים בתור ארוך ומסודר כדי להיכנס. מכירים אחד את השני. מתחבקים. מדברים על שבוע שעבר. על מה היה אז ומה יהיה היום. פתאום מגיח איזה איש קטן כזה עם חיוך. כולם מחייכים אליו. הבחור שאיתי אומר לי: "זה ירון טרקס, הבעלים". אני חושבת לעצמי שהוא בטח מתבלבל, אין מצב שהחמודי הזה שהוא הצביע עליו אחראי על כל התור הזה. הוא נראה יותר מידי כמו הילד המתוק של השכנה מלמעלה. אבל זה הוא.
אנחנו בפנים. למרות שהיו לנו רק 90 שקלים במזומן והיינו צריכים עוד 60, הכניסו אותנו וגם לחצו יד ונתנו חיבוק. בדרך מהקופה לכניסה אני מתעכבת בערך 10 דקות. בוהה בקירות מלאי גרפיטי. וואו. מה הולך פה?!? אני מאוהבת. הדלת נפתחת, אני נשאבת פנימה, כמו אליסה בארץ הפלאות. בפעם הבאה שאני פוגשת את הדלת, כבר יש שמש בחוץ, השעה 7:00 בבוקר. בוקר טוב.
כמה שבועות אחרי, אני מבינה שאני חייבת לחזור למקום הזה, אבל קצת אחרת. אני ויעל, השותפה שלי לעסק, מחליטות להיות נועזות ולקחת את האירוע שלנו "פלסטיק שוק", אירוע אופנה ותרבות, עמוק אל תוך ה SLUMS של ת"א, אל מועדון ה- BLOCK. אנחנו נפגשות עם שי וירון ומציעות להם לארח את האירוע שלנו.
אין לנו כל כך הרבה כסף בכיסים לשכירות ואנחנו לא ממש יודעות אם הקהל שלנו יגיע לצד האפל הזה של העיר, אבל ירון מרגיע אותנו ואומר: "זה מה שאנחנו רוצים פה אצלנו בבית, אנשים צעירים שיוצרים, שעושים, שאוהבים אומנות ומוזיקה ותרבות, זה האנשים שלנו".
וזה אכן קורה. פלסטיק שוק במועדון הבלוק. הפקה נועזת. איך מביאים 2000 צ'וצ'יות לאזור הכי לא צ'וצ'ייתי בעיר?!
אז אנחנו מצלמות במקום הפקת אופנה! יודעות שאם הקהל שלנו יראה את מה שאנחנו ראינו הוא יבוא! התמונות יעשו את העבודה. ברגע של טירוף אנחנו גם מצלמות איזה סרטון מצחיק ומצליחות לגרום לצ'לסי, אחד העובדים במקום להפוך לכוכב YOU TUBE.
[youtube f0kBaDaHpYU nolink]
ביום האירוע, אנחנו חוששות מהחום בחצר, אז ישראל עולה על הסולם ובונה לנו סככה שיהיה צל, זה לא עוזר, אז צ'לסי מחבר לנו 20 מאווררים, אין מספיק אנשים, אז שי מפרסמת את האירוע בפייסבוק, אנחנו עייפות, אז ירון בא ואומר "שתדעו לכן שזה אירוע מדהים- כל הכבוד- זה מה שאני רוצה שיהיה פה!".
עם הזמן, הבלוק הפך להיות מקום שמגדיר אותי. כשמגיע יום חמישי, אף אחד לא שואל מה אני עושה, זה די ברור, אני בבלוק. ולא, אני לא איזו מגניבת- על, אני לא מגיעה למקום עם עוד 6 חברות כדי למצוא את החצי השני שלי (זה לא עבד עם הבחור מהדייט למי שתהה) , אני גם לרוב באה לבלוק לבד ושם פוגשת את האנשים שלי, אני לא חלק מסצנה, אף פעם לא הייתי. אני בת 31, עדינה מתונה ולומדת תורה בשעות הפנאי. לא שותה, לא מעשנת ולא משחקת סנוקר, אני לא ממש בליינית בהגדרתי (אם יש לזה הגדרה), אני לא ממש יודעת מה ההבדל בין האוס, טכנו ואלקטרוני (אם יש הבדל), אבל אני יודעת להגיד כשמשהו עושה לי נעים וטוב וזה מה שהבלוק עושה לי, נעים וטוב.
כשהבלוק עבר דירה, אני עברתי איתו, ככה זה משפחה. הייתי במסיבת סגירה, הייתי במסיבת פתיחה. קירצצתי לשי בהודעות: "מתי פותחים??? ישבתי בסלון של שי וירון וחשבנו יחד על רעיונות. חיכיתי. ציפיתי. וכשהוא נולד, נפלתי מהרגליים מהמקום הלא הגיוני בעליל שנולד אי-שם בתחנה המרכזית החדשה. ירון לא רואה בעיניים חשבתי לעצמי, מזל שיש לו שמיעה טובה! איזה אומץ. באמת יגיעו לשם אנשים, לחור הזה? למקום המפוקפק הזה?!? והם באים אחריו לכל מקום. באמונה שלמה. באהבה עיוורת. באווירת בטחון. בתחושת משפחתיות. בידיעה שזה רק הולך ומשתפר- שיש מישהו שבאמת יודע מה טוב בשבילם! (משטרת ישראל ראי הוזהרת!).
בדצמבר פגשתי את שי וירון בברלין. העברנו יחד יום מצחיק, מהול בשופינג, אוכל אסייתי ומוזיקה משובחת. אני זוכרת ששי אמרה: "יו איזה קטע, קלטתם את התגובות של האנשים לזה שהבלוק עשה CHECK IN בברגהיין". כולנו צחקנו מהמחשבה שהבלוק הוא כמו בן-אדם. יש לו קיום משלו. ואנחנו עוקבים אחריו ואנחנו אוהבים אותו. ואנחנו דואגים לו… אבסורד ככל שזה יהיה, זו המציאות.
יש אנשים שחיים את האהבות שלהם. את החלומות שלהם. ירון ושי הם כאלו. יכול להיות שמהצד זה נראה קצת מטופש המלחמה הוירטואלית הזו של משפחת הבלוק במשטרת ישראל, אולי כמעט סוריאליסטי וחסר פרופורציות, אבל זה מה שעושה את הבלוק למקום שלכולנו כיף להיות בו, המסירות של מי שעומד מאחוריו.
אני לא ממש בקיאה בפרטים. ולא ממש בהיר לי בגין מה מועמד הבלוק להיסגר לצמיתות. אני בעיקר אדם של שורות תחתונות. והשורה הזאת לא מקובלת עליי. אז כתבתי את כל השורות האלו, כדי להתנגד. כדי להגיד שזה לא צודק, שאין סיבה לסגור את המקום שמהווה בית עבור כל כך הרבה אנשים טובים, מלאי כוונות טובות! מקום שמכבד את הקהל שלו. מקום שמאפשר לי להיות עם כל סוגי החברים שלי בלי קשר לדת, גזע או העדפה מינית. מקום של כולם.
באחד הביקורים שלי בברלין, אביב, חבר טוב שלי שגר בעיר כבר כמה שנים, DJ ומוזיקאי מוכשר ביותר, לקח אותי למסיבה משוגעת במועדון שנמצא בתוך ברכת – שחיה, הלכנו בעקבות המוזיקה בין צינורות המים, חדרי המכונות, ה- DJ ניגן בעמוקים ואנשים פיזזו בנמוכים, צופים עליו מלמעלה. איזו חוויה. איזו מחשבה. איזה מעוף. איזו יצירתיות. אני זוכרת שהדבר הראשון שאמרתי לאביב היה: "וואו, מהניסיון שלי עם אירועים, בארץ אין סיכוי שזה היה קורה, איך נתנו להם לפתוח פה מועדון?!?" ואביב ענה לי תשובה עצובה, שבימים אלו הפכה כל כך רלוונטית:" את יודעת מה ההבדל? פה, בברלין, המשטרה תעשה הכל כדי לגרום לחלום שלך לצאת לפועל בצורה בטוחה ובארץ המשטרה תעשה הכל כדי להבטיח שהחלום שלך לא ייצא לפועל…"
ואנחנו עוזבים את הארץ, האומנים והיוצרים, אנשי הרוח והתרבות, מחוללי המהפכות, האינטליגנטים שבחבורה, אלו שעומדים יפה בתור כדי להיכנס, אלו שסכין עבורם זה בשביל לחתוך טופו, אלו שהפשע הכי גדול שלהם זה שהם הגבירו את המוזיקה קצת יותר מידי, אלו הם בדיוק אלו שקונים כרטיס ב- 400 יורו ונוסעים 4 שעות רחוק, ממה שנקרא הבית. אלו הם אנחנו, החבר'ה מהבלוק פה ליד.
חנוך לוין צדק, אולי באמת, "שם" הייאוש נעשה יותר נוח… (לונדון?).
