נעים מאוד , אני נעמה לרנר, בת 47 .נשואה לאמיר ו"אמא" לחתול-נמר מדהים העונה לשם גוסי.
על הרצף האוטיסטי מסוג אספרגר-סוואנט (עילוי/טיפש) ולכן גם רואה את העולם דרך משקפיים הפוכים : דברים שפשוטים לרוב הנשים – אינטראקציות חברתיות, סביבתיות, שיחות חולין והשקעה רגשית במערכות יחסים , אצלי נחווים כמתישים, מבלבלים ובעיקר ממש אבל ממש לא פשוטים, ואילו כל מה שקשור בהתנהלות עניינית, מעשית, שכלתנית בעולם , הבנה טכנית בדיגיטציה ומחשבים ואינטראקציות מכוונות מטרה – עבורי מגיעים בטבעיות.
דוגמא מובהקת לכך היא ההתנהלות שלי מול מחלת סרטן השד בה נלחמתי לפני כשנה ואשר ממנה אני מחלימה היום בתהליך ארוך ומורכב.
מרגע ההודעה ועד ההחלמה ידעתי איך להתנהל נכון מבחינת הטפסולוגיה , שמאורגנת בקלסר מסודר לפי קטגוריות , לדעת מה לשאול את הרופאים וכיצד למצוא מידע על המחלה שלי והטיפול האונקולוגי, כיצד להיערך, למה לצפות וכל זאת באופן מאוד ענייני ורציונלי, כי ארגון, תכנון והיערכות לקראת דברים ותפיסת עולם לפי תבניות ותרשימי זרימה ברורים ומאורגנים – זה משהו שבא לי באופן טבעי, ובעוד שנשים אחרות לא יכלו להתנהל כך בשל הרגשות הקשים שתקפו אותם, אני יכולתי לשים בצד את הרגשות האלה, כפי שאני יודעת להתנתק רגשית ביום יום באופן טבעי ופשוט התייחסתי למחלה מהצד באופן של ניהול פרויקט שיש לעשותו באופן המיטבי.
אני ובעלי אל-הורים , עוד הרבה לפני שהמושג החל להיות נוכח בשיח הציבורי. לא אני ולא הוא הרגשנו מעולם שהאחריות הזאת מתאימה לנו והיום בגיל 47 אני כל כך מאושרת שאין לי ילדים כי אין לי ספק שהייתי אמא איומה ונוראה ששעות השינה היקרות לה מפז יותר חשובות לה מכל דבר,
אני כמובן מקצינה את זה, אבל בהיותי מודעת עד כאב לכך שאני זקוקה ל – 8 שעות שינה בלילה ולעתים גם לשנת צהריים בכל יום, לכך שסדר יום קבוע ומסודר , כולל אכילת אותה הארוחה באותה השעה בכל יום זה עבורי מתכון ליציבות, ביטחון ולאושר ולכך שברגע ש"מזיזים לי את הגבינה" אני חסרת שקט, מותשת, מבולבלת, עצבנית ולעתים לוקח לי הרבה מאוד זמן להתמודד עם המצב החדש, אני מבינה שההחלטה לא להיות אמא היא אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיי.
יש לנו חתול מדהים שעבור שנינו הוא ילד לכל דבר ולמעשה לימד אותי לגלות רגשות אימהיים. כאשר חלה או לא הרגיש טוב מצאתי את עצמי, אני ! שבחיים לא קמה באמצע הלילה לשום דבר מלבד איזו מוזה מטורפת שמזמזמת לי במוח, קמה לטפל בו ואפילו הרגשתי צורך ורצון לעשות זאת מתוך אהבתי ליצור המופלא הזה שממלא את כל ליבי, אבל חתול , גם כאשר יש צורך לטפל בו, להזריק לו אינסולין ולתת לו המון תשומת לב (והוא ממש חולה תשומי !) , זה בכל זאת לא ילד , והוא לא בוכה, צורח, חוטף התקפי זעם ושאר מראות קשים להם הייתי עדה אצל משפחתי וחבריי, כך שאני בהחלט מעדיפה להיות "אמא" לחתול מאשר להשקיע כל כך הרבה השקעה נפשית ורגשית שאני ממש לא בנויה לעשות אותה.
אני ואמיר ביחד כבר 14 שנים, כולל 10 שנים של חיי נישואין מאושרים ואני מרגישה בת מזל מכך שלאחר כל כך הרבה שנים האהבה שלנו רק הולכת וגדלה ושאנחנו מאוהבים אחד בשני ממש כמו בראשונה. למעשה , בעקבות המלחמה שלי בסרטן , הוא אמר לי שהאהבה שלו אליי רק גברה לנוכח יכולת ההתמודדות שלי וניהול המחלה שהיה עבורו סוג של גילוי תעצומות נפש שלא הוא ולא משפחתו או משפחתי ידעו שקיימות בי.
