ברגעים של שקט, עולות בי מחשבות, על הצד האחר של האמא שנדרש מאיתנו להיות.
קבלת ההחלטות, האחראיות, מעבר לבקבוק, אמבטיה והבגד המסודר – איך מתכוננים לכזה דבר?
הקיץ הזה אני מרגישה שהילדים גדלים. הם יותר עצמאיים, פחות תלותיים, הטבלה שרציתי להכין עם הפעילויות כבר פחות הכרחית ברוח התקופה ובמקומה אני רק חושבת ״מתי זה קרה?״
האפליקציה שמראה איך נראה עוד כמה שנים התחילה להפריך לי בבטן פרפרים, לא כאלו של התרגשות, אלא יותר כאלה של דאגות – מתי ככה גדלתי? הלו??? מה הולך פה להיות?
מקרה האונס והילדים בקפריסין עורר בי תהיות – אם זה לא מה שהיה, כמה מסכנים הילדים שצריכים להכיל את האשמה ואם זה כן, איך מתמודדים עם כזאת טרגדיה, שלא נדע!
סרט טוב שראיתי של ג׳וליה רוברט עשה לי צמרמורות בכל הגוף על משמעות האמהות ורק הזכיר לי את גודל האחריות. המחשה מעולה למהי אמא לביאה, שנלחמת, לא מוותרת, הנמצאת שם תמיד בשביל הבן שלה, בטוב וברע!
(שם הסרט: "בן חזר הביתה" – למעוניינות ואמיצות שרוצות לחוות גם כמה פעימות לב מאתגרות)
ואז, קמתי בבוקר, הגברבר האמצעי שלי יצא לראשונה לבד לקייטנה המתגלגלת ואני הרגשתי שהבטן מתהפכת.
ירדתי ללוות אותו וגם לצעוד לספסל הקרוב היה בשבילו יותר מידי ״אל תדאגי, אעדכן אותך שאגיע לקייטנה״ והצד הבוגר שלו צעד קדימה בגאווה, עם לב קטן מרחוק ונשיקה.
והנה אני מוצאת את עצמי יושבת לכתוב עוד טור באחד הפתקים, גם כשאני צריכה כבר לצאת לעבודה, בלי לתת טיפים או הכוונה אלא רק לומר תודה.
תודה על הזכות להיות גם שזה מאתגר וקשה,
תודה על הפחד והחשש מה יהיה,
תודה על זה שאני זוכרת להביט סביב ולא לזרום עם מה שייש
ותודה על הדרך שבאה הערך.
