אומרים שמספר הדרכים להגדיר ולתאר עולם, היא כמספר האנשים המתבוננים בו.
כך גם כלפי כל חוויה אחרת, כולל האימהות.
כשאני כותבת על האמהות שלי ועל חוויות משפחתיות, אלו הם הרהורי ליבי.
תפיסתי אינה מבקרת או שופטת את דרככם, אלא מעלה שאלות, גם אם לפעמים הניסוח וצורת הכתיבה נשמעים חד משמעית. מראש מתנצלת, זהו סגנוני וזו מי שאני.
תפיסתי את ההורות והאמהות, ובכלל את החיים היא גם אופטימית ומלאת שמחה ולכן לרוב דבריי מתארים את הצד המאושר של חיי המשפחה.כי יש בי אמונה שחשוב לשתף אחרים ברגעי שמחה ובכלים וטיפים שעושים טוב ומגבירים את האושר.
במקביל, נראה לי שרבים מעדיפים פוסטים על הקושי, הכאב והייסוריים שבהורות.אולי כי קל יותר להזדהות עם זה.
רק הבוקר כבר קראתי שלשה פוסטים מרגשים על הקושי להיות אימא. ונכון, זה קשה.
במיוחד בשנים הראשונות כשהצרכים פיזיים ברובם, להחליף חיתול, להניק, להתעורר בלילה כי השיניים צומחות, להלביש, לקלח, ללכת לחוגים, לארח חברים, ללכת לגני שעשועים, לנקות טוסיקים ולקום מהשירותים באמצע כל פעם שגמד קטן צועק שבדיוק עכשיו הוא לא יכול להתאפק. לבשל, ללכת לקניות, לכבס, לקפל, לשטוף כלים, לנהל יומן משותף עם בן הזוג ולהיות יצירתי בחלוקת התפקידים ושעות עבודה, כי צריך גם לפרנס את כל הסיפור הזה.
ואז לחבק, להפריד כשרבים, לצעוק ולכעוס ואז לשבת שעות ולפרק את הסיטואציה לגורמים ולצאת אשמה כמעט תמיד, כי אם יכולתי להיות יותר רגועה אז הכל היה נראה אחרת ובטוח שיכולתי להכיל יותר.
ועדיין, זה כל כך משתלם, מאתגר, מדהים, מיוחד, מעשיר, מלמד והופך אותי בדרך לאדם קצת יותר טוב.
בא לי לקרוא יותר פוסטים על האושר. על הדרך המיוחדת של כל הורה, אמהות ואבות. על התהליכים שבסופם שמחה.שמחת ילדים.
כי אפשר להסתכל על העולם במלא דרכים. כפי שמרקו בני הבכור העלה אתמול שאלה…האם העולם גדול כי יש בו הרבה אנשים ודברים או שבגלל שהוא גדול יש בו הרבה אנשים ודברים….ולדבריו, התשובה היא שזה אותו דבר בעצם.
מה הדרך שלכם ומה אתם מפיצים הלאה? איזה עולם אתם רואים?בואו יחד ננסה לראות את הטוב שבאתגר ההורות.בלי להילחם מי עושה זאת יותר טוב, אלא בשיתוף וחיפוש.
ואם קראתם עד לפה אז תודה
ותמיד שואלים, אז כבר עונה שאפשר לשתף ובעיקר להגיב. עדיף באופטימיות
בפייסבוק: חינוך משפחתי
