החורף הגיע. מאוד חיכיתי לו אחרי הקיץ הלוהט, התגעגעתי אליו.
שמיכת הפוך כבר שוחררה ממאסרה בארון, תפסה את מקומה במיטה, כבר ממלאת את תפקידה המחמם והמפנק, עוטפת את הגוף הקפוא ומבטיחה לילה חם ונעים.
ברקים מאירים את השמיים, רעמים מבשרים את בוא הסערה, חלונות נסגרים, תריסים מוגפים והילדים כבר הכינו את המגפיים, שמחים לקראת השלוליות.
על הכיריים מתבשל לו מרק ירקות טעים, סמיך שמבשם את הבית בריח חורפי.
גשם החל לרדת בחוץ.
טיפות המים נוחתות על הצמחים בכבדות ואלה קורסים תחת כובד המשקל.
האדמה שותה בשקיקה כל טיפה, סופגת לתוכה בצמא את משקה החיים, והטיפות המסרבות לשקוע במעמקים, יוצרות פלגי מים הזורמים במדרון, סוחפים איתם את כל משקעי הלכלוך והאבק שהצטברו בימי הקיץ החמים.
ריח נפלא של ניקיון מתפשט באוויר. הכול שקט בחוץ. אנשים ספונים בבתיהם, ורק מעטים נראים ברחוב, מסתתרים תחת מטריה צבעונית, מנסים לדלג מעל השלוליות.
החתולים ויתרו על כס מושבם על גגות הרכבים ומסתתרים מתחת למכוניות. הציפורים נעלמו בין ענפי העצים.
אני יושבת לי בכורסה מול החלון – בוכה. הדמעות זולגות בקצב טיפות הגשם שעל החלון. למה? סתם בלי סיבה, בלי שליטה. אני בוכה כשעצוב לי, אני בוכה כשכואב לי, אני בוכה מרחמים ואני בוכה גם משמחה. אני אוהבת לבכות.
קל מאד להזדהות עם המראה העצוב שבחוץ, להיזכר בכל מה שכואב ולשחרר גשם אישי, להתנקות מאבק החיים שהצטבר בנשמה .
והתוצאה, ניקיון והתרעננות, בדיוק כמו הריח שאחרי הגשם.
הכול נשטף, ויש התחלה של צמיחה ולבלוב. ייפסק הבכי כי השמש תזרח, תאיר את העולם ושום דבר לא יראה עצוב.
העצים יזקפו קומתם, ניצנים יפתחו לפרח, יופיעו כל החתולים והציפורים ויחד נצא במחול.
נרקוד את מחול החיים.
