אביב הגיע, פסח בא, ומה נשתנה ?
התשובה היא ששום דבר ובכל זאת הכול.
עונות השנה בשלהן, מתחלפות, קיץ, סתיו, והחורף שמפנה מקומו לאביב, עולם כמנהגו נוהג, ולא מתחשב ברצונותיי. אם היה מתחשב היה מאפשר לי לעצור את גלגל העונות, עכשיו באביב.
אני אוהבת את מזג האוויר האביבי, עדיין קריר, השמש נעימה מלטפת, מחממת כמו שמיכה חמה בחורף. השדות ירוקים, מנוקדים בכחול של בריכות המים המלאות אחרי הגשם, מקושטות בכתמי שוקולד חומים של חריש בשדות והפריחה בשיאה, צובעת את החיים באין ספור צבעים מרהיבים בכל גווני הקשת.
יש בי רצון לצאת אל העולם, לראות ולהראות, ליהנות מכל היופי של הבריאה.
ואז…………….
בצאתי אני פוגשת את הצד האפל של הבריאה, אנשים לחוצים, המתרוצצים בין היסטריה של קניית מזון בסופר, לבין קניית מתנות לחג, ניקיונות, כאילו עוד רגע הלכלוך עומד להטביע אותנו, ובין לבין התלבטויות קשות לגבי החלטות הרות גורל, את מי להזמין לארוחת ליל הסדר, או להזמנתו של מי להיענות, לא להעליב ובכל זאת לא לשבת ערב שלם עם הדודה המעצבנת.
בסך הכול ארוחת ערב משפחתית, רק אחרת. צריך כלים כשרים, אוכל מסורתי, צריך לפנות רהיטים כדי שיהיה מקום ישיבה לכולם, ומי זה "כולם"? בקיצור בלגן.
אני כמו כדור המתגלגל מיד ליד, מוצאת את עצמי בין בקשות לציפיות, מנסה לספק את הסחורה.
והנה נס, אולי נס חנוכה שהקדים או אולי אחר לבוא, אני לא לחוצה, מתארגנת בנחת מוצאת הקלות בדרך, ומבינה שהכול רק רצוי ולא בהכרח צריך והדבר היחיד שבאמת צריך זה להוציא את המילה צריך מהלקסיקון. לפחות מהלקסיקון האישי שלי.
וראו איזה פלא, העולם עדיין כמנהגו נוהג, השמש זורחת ומחייכת אלי, וליל הסדר יבוא, יהיה, ויעבור בכיף.
ובינתיים אני מתענגת על הפריחה הצנועה והיפה שבעציצים אותם שתלתי, הם עוטפים אותי בהנאה ובשלווה ביוצאי ובשובי מביתי לאביב שבחוץ.
