לא נפרדתי מאבי כראוי ולכן אני מקדישה לו פוסט זה כאות לאהבה הגדולה ולהערכה העצומה שלי אליו וכזכות לשמר את המורשת שהשאיר לנו ילדיו.
אבי אפרים גרשוביץ נולד בתל אביב בתחילת המאה (שנת 1917).
משפחתו גרה בצריף קטן בצפון תל אביב ליד הירקון, ללא מים וחשמל, יתושי המלריה תקפו ללא רחם, ושלושה כפרים ערביים הקיפו אותם.
אבי סיפר לנו – ילדיו, על תל אביב בראשית התפתחותה, על הדלות הרבה שפקדה אותם, על התנהלותם הצנועה בחיי היום יום והצרכים המועטים וכיצד תמיד הובילה אותם המחשבה והידיעה שהמדינה שבדרך תביא איתה פרנסה ועבודה טובה.
הציונות והחלוציות היו אבני דרך, הנאמנות לעם והמדינה הובילו את אבי להתרגש וקראת גיוסו לצה"ל ולהבין שתרומה משמעותית למדינה שכל כך אהב, תוביל אותו קדימה.
במלחמת העצמאות קיבל אבי לידיו את התפקיד שייחל לו – קצין תרבות וסעד לכ – 5000 נכים ואלפי פצועים ששבו מהמלחמה.
העבודה עם הנכים הייתה ימים כלילות, חגים ושבתות, עבודה מפרכת עם דאגה לצרכיהם, בידורם ועזרה במועקותיהם.
במסגרת תפקיד זה הכיר אבי את מיטב האישים והמדינאיים של מדינת ישראל : ראשי ממשלה, שרי בטחון, רמטכ"לים, שגרירים וכו'.
אבי דאג להביא את מיטב אמני העולם לבית החולים שיבא בכדי לשמח, לרגש ולהעלות את מורלם את הפצועים.
הוא הפגיש את הפצועים עם אמנים רבים בינהם הפנטומימאי מרסל מרסו, השחקנית אליזבט ברגנר, הפסנתרן העולמי אלכסנדר אוניננסקי ואף עם אמנים ישראלים מהשורה הראשונה : שושנה דמארי, יפה ירקוני, שייקה אופיר ועוד ועוד.
עם אלכסנדר פן ארגן חוג לספרות ואמנות ואף ערבי שירה משותפים, עם שלושת בנותיו שט בירקון לשבע תחנות ולקטוף חמציצים בירקון.
בצניעותו הרבה התחבר אבי ושמר איתם על קשרי חברות ארוכי טווח והיווה גם הוא מעמודי התווך של העיר תל אביב.
בשנת 1951 – שנה בה עדיין הייתה במדינת ישראל גזענות מסויימת כלפי עדות המזרח, נשא אבי את אימי – בת למשפחה מרוקאית. בשנים אלו נישואים מעורבים היו מעשה אמיץ מאד, אך שוב גם כאן הוביל אבי מהפכה כאשר הגיע לעיר גבעתיים, מעוז מפא"י השמרנית והאליטיסטית עם בת זוגו "המרוקאית".
אבי שידר לנו ילדיו להיות אמיצים, בעלי חוסן נפשי אדיר, לעמוד איתן מול סביבתך ואמונה בדרך ועל כך אודה לו לעולמים.