אתמול, ב 16.01.17 בחרה מורן לסיים את חייה. בשוויץ.
החיים שלה היו אוסף של התמודדויות איומות. מזעזעות, לא אנושיות בלתי נתפסות. הם גם היו מעוררי השראה וגבורה.
את הסיפור שלה שמעתי מגלי סמבירא חברה . ואני מרגישה מחויבת להפיץ אותו רחב וחזק הלאה.
גלי, כיום מנהלת תוכנית 120 במכון שחרית ומתכננת תהליכי שיתוף ציבור, עבדה שנים עם נוער בסיכון. הסיפור של מורן היה עבורה הרגע בו בחרה כיוון בחיים האלה שהוא גם יעוד וגם שליחות.
כשדיברנו היום גלי הייתה עמוסה עד מעל לראש בתכנון הלוויה של מורן, בעשרות פניות מסוגים שונים שהחלו לזרום אליה בעקבות הפוסט שהעלתה הבוקר בפייסבוק (אותו אביא כאן תיכף במלואו) ובהתחלה של הבנה שמורן איננה.
בשיחה בנינו גלי סיפרה לי עוד דברים על מי הייתה מורן ועם מה התמודדה. דברים שגרמו לי להחסיר פעימה. להיות לא מאמינה. לחוש בחילה. גלי מספרת לי על השבועות האחרונים. וכן גם על השעות האחרונות בחייה של מורן.
הסיפור הזה חייב להיות מסופר. והוא לא סיפור של פגיעה מינית ומוות. הוא הרבה מעבר לזה. הרבה הרבה מאד מעבר לזה. מורכב אדיר.
הוא סיפור על כוחות שאין לתארם. על אי צדק ועיוורון. על נחישות ודרך בלי פשרות. סיפור על אישה צעירה שבגיל 36 כשהיא שבורה פיזית ולא יכולה לשאת עוד את כאבי הגוף הכרוכים במכאובי הנפש מבקשת באומץ לשים לזה סוף.
מורן השאירה מעל 2000 דפים כתובים. וכעשר שעות שיחה מוקלטות. היא את דבריה במילותיה שלה עוד תגיד. בקרוב.
עד אז הנה מה שכתבה היום גלי:
"לאחר מאבק ממושך בחיים, מורן בחרה למות בכבוד.
אתמול אחר הצהרים, בפרבר של ציריך, היא לקחה כוסית קטנה של סודיום-פנטוברביטל, והנחיתה את המסוק שיפסיק את הסבל. היא נרדמה עם חיוך גדול גדול.
"כל החיים שלי הם בחירות בין נורא לנוראי. בכיתה ט' אמא שלי ביקשה ממני להחליט אם אני רוצה להישאר בבית עם שניהם או לעזוב את הבית, אחר כך בחרתי בין קפיצה מקומה 4 לבין אשפוז כפוי, אחר כך בין למות מהכאבים או מהתרופות, ועכשיו אם יתנו לי למות בגלל הפסיכיאטרי או בגלל הסומטי, היו לי יותר מדי בחירות בין אפשרויות רעות בחיים שלי,
אף במאי לא יכול היה להמציא חיים כאלה."
1997. אני מדריכה חברתית בפנימייה. ערב חורפי, דפיקה בדלת, מורן עומדת שם, "אני צריכה עזרה, אין לי ברירה, אני צריכה לסמוך על מישהו".
מתחילת השנה חיכיתי לרגע הזה, שתדבר, המבט החודר עם החיוך הקטן שנראה לי כמחזיק עצב גדול, ההליכה הגאה והזקופה בשבילי הפנימיה, העקיצות החכמות והמדויקות, שקט עם סערה, אמת בלתי מתפשרת. לא תיארתי לעצמי.
אבא שלה נפטר כשהיתה בת 12, קצת אחר כך בטיול הן פגשו את איציק שהפך לבן הזוג של אמא שלה אבל גם קצת שלה, הוא ניצל את צעירותה, את תמימותה ואת הצורך שלה באהבת אב, ופגע בה במשך תקופה ארוכה, אמא שלה צפתה מן הצד וידעה הכל. כשביקשה להפסיק, אמא שלה הציבה בפניה את הבחירה: אם את לא רוצה להמשיך ככה, תעזבי את הבית.
היא עזבה לפנימייה והגישה תלונה, המשטרה דחפה להסדר טיעון, הוא קיבל חצי שנה עבודות שירות, היא לא מוכנה לקבל את זה ועכשיו היא צריכה עזרה.
בבית משפט אמרו לה שהיא לא צד בתיק הזה ושלא תתערב,
היא רצתה להעיד, לא נתנו לה, כששאלה מי תיקן את הגיל שלה בכתב האישום מ-14 ל-16, אמרו לה שככה זה, היא התעקשה להעיד, הסבירו לה שזה לא טוב לה.
לאף אחת מאתנו לא היה כסף לעורכי דין או פסיכולוגים, באותה תקופה פסיכולוגיה לא עניינה אותה, רק אמת וצדק. פנינו למועצה לשלום הילד, הם היו פסימיים אבל בסופו של דבר הצליחו בצעד נדיר לפתוח את ההסדר, השופט נזף בתביעה המשטרתית, הוא קיבל חצי שנה בכלא. אמא שלה נשארה איתו.
"על איציק יכולתי להתגבר, על אמא שלי – לא".
בעקבות הסיפור שלה החלטתי לעבוד עם נוער בסיכון, המשפט "את לא צד בתיק הזה" ליווה אותי לאורך שנים.
בשנים שאחרי שמרנו על קשר הולך ומתרופף, היא שמעה שפרסמתי ספר ושלחה לי את כתב היד שהיא רוצה לפרסם – חתולת רחוב, היא כתבה כמעט כל יום בחייה (עד שהמחלה עצרה אותה), אחרי שסיימה שנה של לימודי משפטים החליטה ללמוד במנשר, לעשות משהו עם הכתיבה, היא אף פעם לא התביישה בסיפור שלה, זאת לא אשמתה.
כמה שנים אחר כך נפגשנו בבית קפה בתל אביב, היא סיפרה על התביעה האזרחית, היא לוקחת מהם את הכל אבל תאפשר לאמא שלה להמשיך לגור בבית ילדותה כדיירת מוגנת, היא לא רוצה שאמא שלה תיזרק לרחוב. היא תמצא לעצמה בית שיאפשר לה לחיות איפה שהיא רוצה. ולראות רק את מי שהיא רוצה.
"הייתי מטיילת עם הכלבים ברוטשילד ומרגישה כמו כוס, את מבינה על מה אני מדברת? הייתי כוס מהלך, כל אחד היה לו מה להגיד, זה אבולוציוני, אין להם מה לעשות, אנחנו צריכות לצאת לרחוב מוכנות, ולהתגונן. אפילו כל הרופאים, כל הפסיכיאטרים לא מצליחים להימנע מלהוריד את המבט, התחלתי ללכת עם חזיות באשפוז הפסיכיאטרי רק בגלל זה"
בדמיון האופטימי שלי היא נהייתה עשירה ועכשיו תוכל לקבל את כל הטיפולים הנדרשים ותהיה בסדר.
לפני פחות משנה, אחרי הרבה רגעים שחשבתי עליה, שלחתי לה הודעה – מה שלומך? אחרי יומיים הגיעה תשובה מתחמקת, התעקשתי, המצב רע מאוד.
אחרי כמה ימים הסכימה שאבוא לבקר, היא שכבה במיטה, כמעט לא זזה, סובלת מכאבים בכל הגוף. בשנים האלה הספיקה כמה אשפוזים פסיכיאטריים וכמה ניסיונות התאבדות, אחד מהם בקפיצה מהדירה של אמא שלה בקומה רביעית. היא זוכרת את הקפיצה וזוכרת את הנפילה, נחתה על הקרקע בהכרה מלאה, ונתנה לירקן, שהגיע ראשון, את הטלפון של הפסיכולוגית.
"אמא שלי היתה אצלי בשלוותה כמה ימים לפני הקפיצה, היא אמרה שהיא יודעת מה אני רוצה לשמוע ממנה אבל היא לא תגיד את זה בחיים. יצאתי משם, לא היה לי לאן ללכת, הלכתי אליה הביתה, וקפצתי.
אני לא שונאת אותו, אני לא שונאת אותה, אני לא מוכנה לשמוע את המילה נקמה"
אחרי חודשים ספורים בבית לוינשטיין היא כבר הלכה ("היה לי קצת לא נעים מאלה ששוכבים שם שנים"), אבל הגוף החזק של הכדורסלנית והשחיינית הצעירה בכל זאת נפגע והתפרק, אחרי שנים שבהן רצתה למות, כשהחליטה שהיא רוצה לחיות, הגוף בגד בה. עמוד שדרה פגוע, ניתוחים, ברגים, מערכות פנימיות שלא עובדות, תרופות מכל הסוגים, אשפוזים, ימים במרפאת כאב, כאבי תופת בכל הגוף. אחרי שניסתה בנחישות שלה את כל האפשרויות ולא הצליחה למצוא אפילו הקלה קלה, היא החליטה לסיים את זה "באופן מסודר", ופנתה לדיגניטאס. הכאבים היו אז עשירית ממה שהם עכשיו, היא לא תיארה לעצמה כמה זמן זה ייקח וגם לא שיש כאבים כאלה.
"אין לי כוחות לזה, כולם רק רוצים להציל אותי, זה לא עוזר לי שרוצים להציל אותי, לפעמים לעזור זה לא להציל, אנשים רוצים לתת את מה שהם חושבים שזאת עזרה, אין דבר יותר אצילי מלתת את העזרה שאני מבקשת, ולא את העזרה שהם רוצים לתת. אני יודעת שהם אוהבים אותי כל האנשים האלה אבל יש לי את הכאבים שלי, אני לא יכולה להתמודד גם איתם"
אחרי כמעט שנה היא מצליחה להשלים את הניירת הדרושה ומוזמנת לבדיקה ראשונה בשוויץ, אני מגיעה לאסוף אותם משדה התעופה, היא קמה לקראתי מכסא הגלגלים, עדיין מתביישת בנכות אבל נראית מרוצה, הם מקבלים את זכותה למות, ככל הנראה בתחילת ינואר, ארבעה חודשים שבשבילה הם נצח בגיהנום של הכאבים ובשבילנו הם רגע אחד, הימים והשבועות עוברים כמו בגלגלת של סרט מצויר. ואז הם מקשים עם חוות דעת נוספות, האנגלית השוויצרית היא שייקספירית ולא מובנת, הניואנסים המשפטיים מקשים, אחרי שיחת טלפון ארוכה, כדי להבין אם אכן יש אישור, היא שואלת את הנציג של דיגניטאס when can i die?, הוא לא נותן תשובה ברורה, היא סובלת מאוד וכועסת מאוד, חוששת שזה קשור לאבחנות רפואיות –
"מה זה משנה איך קוראים לזה עכשיו?!
הסיוט הזה יכול היה להגיע אלי בלי קשר לכלום, אנשים חולים, וגם יכולתי להיות, יכולתי להיות כל כך הרבה דברים, בצניעות אני חושבת שיש לי כמה יכולות, אבל לא הצלחתי להיות, אני פגועה נפשית, הגוף שלי גמור,
אני הספקתי הרבה בחיים ולא הספקתי כלום.
קרו לי כל כך הרבה דברים בחיים שיש דברים שבחיים של מישהו אחר בטח היו אירועים גדולים ואני אפילו לא הספקתי לספר עליהם מרוב שהם שוליים בחיים שלי, סיפרתי לך פעם על ההוא שנגע בי במנטה? זה היה אחרי שחבר שלי התאבד, כן, הוא הצליח יותר ממני, הייתי בלי בית, הסתובבתי ברחוב, לא יכולתי לסבול יותר, התקשרתי למשטרה, הגיעה ניידת, והשוטר אומר לי: מה בסך הכל הוא עשה?"
בסוף דצמבר הם מודיעים לה שהם יוצאים לחופשת חג עד תחילת ינואר, עדיין אין אישור סופי, יש תאריך טנטטיבי, היא מתפרקת, חוסר הוודאות הוא עינוי על עינוי.
אני בסיור בגבעת עמל, היא מתקשרת, את עסוקה? קצת, אני עונה. "תסתכלי על המייל היא אומרת, נראה לי שהם ענו, אני לא מסוגלת לקרוא, תקראי ותתקשרי להגיד לי מה כתוב שם". Planning the AS זאת כותרת המייל, הם באמת עובדים כמו שעון שוויצרי, בתיאור מפורט ומדויק הם מתארים את תכנון הסיוע להתאבדות ואת "הפגישה" ב-16.1 ה-AS
כמעט 20 שנה אחרי הערב ההוא, ביום של גשם ללא הפסקה, אני אוספת אותה לסיור בחלקת הקבר, הרבה דברים היא כבר שחררה בחודשים האחרונים אבל היא חייבת לראות איפה תיקבר. היא כבר היתה מוכנה להיקבר בשוויץ אבל בטופס של דיגניטאס יש רק שתי אפשרויות: קרמטוריום או הכנה לקבורה/הטסה, היא לא מוכנה לשריפה ("אני בכל זאת חלק מהטראומה היהודית"), האפשרות להיקבר שם מסובכת. "אין לי כלים להתמודד עם ההחלטה הזאת" היא אומרת, אני מציעה לה לבדוק עם האנשים הקרובים לה אם יש משמעות לקבורה בארץ, כנראה שלא. "מה דעתך?" היא שואלת, לדעתי יש לזה חשיבות, "אבל זה חשוב לך?" אני עונה כן, ומקבלת את התפקיד לטפל בקבורה בארץ ובהלוויה.
אני שומעת אותה מסבירה בטלפון "גלי חושבת שזה תיקון, שיש כאן עניין ציבורי, שיכירו את הסיפור שלי, אם זה יעזור למישהי, עשיתי את שלי, גלי חושבת שהסיפור שלי יכול לשנות משהו, שאפשר לעשות שינוי חברתי, זה בגלל שהיא עובדת בזה, היא חייבת להאמין, אין לה ברירה".
הסיור שלנו לקיבוץ החותרים הוא ה"יציאה" האחרונה שלה מהבית, כבר חודשים שהיא מרותקת למיטה, כל תזוזה וכל תנועה היא כאבי תופת, היא מתביישת בכסא הגלגלים, "אנשים חושבים שבן אדם בכיסא גלגלים הוא מפגר, הם פונים תמיד למי שאיתי, כאילו שאם אני לא יכולה ללכת איבדתי גם את השכל ואת יכולת הדיבור".
היא עולה לאוטו בזהירות, כל טריקת דלת וכל סיבוב הם כאב, אני מחייכת כשהיא אומרת שהיא לא יכולה לנסוע עם חגורה, "את הקנס אני אשלם אבל את הנקודות אני לא אוכל לקחת ממך", למרות כל הכאבים היא יותר מפוקסת ממני, היא מתעצבנת שאני שמה וייז למרות ששתינו יודעות את הדרך, "אני שונאת את כל הטכנולוגיות האלה, כולם נהיים רובוטים".
הגשם לא מפסיק, אני עוצרת מול שער בית הקברות, הכי קרוב שאפשר, כסא הגלגלים לא יעזור כאן בשבילים הצרים, אני יורדת לסיור מקדים כדי לחפש את החלקה ואת הדרך הקצרה אליה, חוזרת לאוטו רטובה לגמרי, היא משועשעת. אני פותחת לה את הדלת, עכשיו אני משועשעת, מה היא תעשה עכשיו, היא יורדת מהאוטו, מתחילה לפסוע בצעדים קטנים וזהירים, הגשם נחלש והופך לטפטוף קל, היא הולכת בשביל ונעצרת ליד מצבה עם סלע ומכוניות צעצוע, נחה קצת וממשיכה ללכת, היא מגיעה למשטח הבטון, ונעמדת עליו בחיוך, בוחנת את הנוף 360 מעלות, באותו רגע השמש יוצאת מבין העננים, קשת מופיעה בשמים, היא מסתכלת מסביב ומחייכת, כמה דקות חולפות, הקשת נעלמת, היא חוזרת בצעדים איטיים אל האוטו, מעיפה מבט נוסף אל המצבה של הילד, ברגע ששתינו באוטו הגשם שוב מתחזק, העננים מחשיכים את השמיים.
"את יודעת.. 'האחרי' זה לא ענייני אבל אם אפשר אני מעדיפה 4 כיווני אוויר ומשהו דומה לילד הזה, שיישאר מאוורר מלמעלה".
ביציאה מבית הקברות היא מסתכלת על פסי הרכבת הצמודים,
"פעם לא הבנתי איך יש אנשים שרואים רכבת והמחשבה הראשונה שלהם היא לא – הנה הזדמנות למות, אבל אז החלטתי לחיות, קשה לי להאמין אבל עכשיו אני עצובה שאני הולכת למות. פעם רק רציתי למות, עכשיו אני מסיימת את זה בצורה מסודרת ולא מתוך חוסר רצון לחיות אלא בגלל הכאב, תאמיני לי גלי שניסיתי הכל. גלי, מה שלא הורג לא מחשל. תאמיני לי, אני יודעת, ניסיתי כמה פעמים."
יום חמישי, 1 בלילה, אנחנו יושבות במרפסת שלה, שעות אחרונות לפני הטיסה, שעות של שיחות מהחודשים האחרונים חוזרות אלי, היא לא מפחדת, היא לא מהססת, לקחה לעצמה יומיים לבד השבוע כדי להיות עם עצמה, ועכשיו היא במצב רוח טוב, משועשעת מהטופס של הטסת הגופה, "נראה לי שאני הבן אדם הראשון שחותם על הטסת הגופה שלו, אין לי קרובים מדרגה ראשונה, מה הייתי אמורה לכתוב בסעיף קרבה? המנוחה? הנפטרת? עצמי?" בנימה יותר רצינית, היא צריכה לוודא איתי שאני לא מתכננת טקסי פרידה, "פרידה רגילה, את יודעת, הכל כרגיל, ביי ביי, כן? עלייך אני סומכת. כל האנשים שרוצים להיפרד ממני לא מבינים למה אני לא מגיבה, הם צריכים את זה בשבילם, אני לא צריכה את זה, זה לא עוזר לי, כבר אמרנו הכל, אין מה להגיד יותר. הייתם איתי מספיק זמן בשביל לדעת מה הייתי רוצה.
"תזכרי גלי, ה-166 בינואר זה יום טוב, זה יום טוב, תחשבי כמה סבל יסתיים ביום הזה, כמה פחות סבל יהיה בעולם, אני מבינה שאתם עצובים אבל זה בגלל שאתם רואים רק צד אחד, אני היחידה שיש לה את שני הצדדים – את הקושי והעצב שהיישות מורן תפסיק להתקיים ומצד שני את הכאבים,
אני כמו מישהו שהרגליים שלו נקטעו בתאונה, אני שוכבת קטועה בשדה עם כאבי תופת ואף מסוק לא מגיע להציל אותי, המסוק היחיד שיפסיק את הכאב זה המוות, ב-16 בינואר המסוק שלי מגיע, זה יום טוב, גלי, תזכרי את זה, תחשבי על זה ככה, זה יום טוב בשבילי ולכן גם בשבילכם"
אני מבטיחה לה שנספר את הסיפור שלה, שנוציא את הספר שלה.
שעה של נסיעה לשדה התעופה, שיחת חולין, על בגדים תרמיים, חסכנות, ומכוניות, היא מציעה לי לקנות את האוטו היקר, אני צוחקת עליה כמה היה לה חשוב לסגור את החוב בביטוח לאומי.
היא יורדת בשדה התעופה, מתיישבת בכסא הגלגלים, אני בולמת את הכסא מאחורה, היא לא מפנה מבט
"מה אמרנו, גלי? ביי"
אני אומרת ביי והולכת.
ה-16 בינואר זה יום טוב. אני מתאמנת על זה.
אנחנו נדאג שהסיפור שלה יישאר כאן, יישאר כאן כמו שהיא רצתה, על כל המורכבות שלו, סיפור של כבוד.
המשך יבוא.
"כל אחד יעשה מהסיפור שלי מה שהוא רוצה – סיפור על פגיעה מינית בילדות, סיפור על אהבת אם, סיפור על בחירה למות בכבוד, סיפור על הפרעות אכילה, סיפור על יצר חיים, הסיפור שלי הוא כל הדברים האלה יחד ואי אפשר להפריד ביניהם."
הרבה בני נוער שנקראים "נוער בסיכון" ומתמודדים עם פגיעות מיניות, הזנחה, התעללות ועוד מוצאים את עצמם בפינות שחורות של החיים. עושים מעשים ואחר כך חוששים שלפיהם ישפטו. חוששים להחוות כ"לא נורמלים" בשיחה היום עם גלי נזכרנו במשפט שליווה את שתינו, כל אחת בזמנה בשנותינו בעבודה עם נוער בסיכון.
זוהי נחמה פעוטה להגיש אך זוהי האמת: לקפוץ מקומה 4, לחתוך ורידים, לרצות למות כל אלה הן תגובות נורמליות לגמרי למצבים לא נורמלים בכלל.
כששאלתי את גלי מה מורן הייתה מבקשת ממני להגיד בשורה התחתונה אמרה שלמורן היה חשוב מאד שלא להיות מתויגת כ"לא נורמלית" את חייה בחרה לסיים כי הגוף לא עמד בכאב יותר.
להלוויה של מורן כולנו מוזמנים. אפרסם מועד ברגע שיהיה.
כולנו מוזמנים להכיר בנוכחותינו בכך שברגע הזה ממש ייתכן ועוד נערה בת 12 נאנסת. הנפש שלה עלולה להתרסק למליון רסיסים ובית הדין לצדק לא יעשה איתה צדק.
את התמונות המצורפות צילמה גלי ב27.10.16 בנסיעה לחותרים.
