לפני שנתיים וחצי זה קרה בפעם הראשונה. הרגשתי את זה בא, אבל לא יכולתי לעצור את זה. זה הרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים בלי סוגר בטיחות, עם מדי פעם קפיצות קטנות שמקפיצות את הלב והופכות את הבטן כשבאופן מודע אנחנו יודעים שזה הולך להגמר בהתרסקות. אבל לא אכפת לנו. כי אנחנו חושבים על הרגע.
הילדים היו קטנים, קטנים מאד. ואני הייתי חולה, שבועיים שלמים עם חום די גבוה שלפתע קפץ ל41. המשכתי עם העבודה כרגיל, העומס בבית, הטיפול בכל העולם אשתו וגיסתו והתעלמתי ממה שהגוף שלי, עצמו, מאותת לי. ואז התעלפתי. אושפזתי לשבועיים עם סיבוך של איזה וירוס הזוי וזאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי, שלא עבדתי שבועיים, שלא ניקיתי שבועיים, שלא בישלתי שבועיים, שלא טיפלתי באף אחד שבועיים, שלא עשיתי דבר פרט ללהיות מחוברת אל אינפוזיות, עייפה מהמון תרופות ולשם שינוי, גם ממנוחה.
לפני שבועיים זה קרה שוב. החום שוב קפץ בגלל צינון שלא התייחסתי אליו כי המשכתי כרגיל במרתון שלי ללא קו סיום, הטיפול בילדים (כבר קצת יותר גדולים, אבל בכל זאת), הדאגה למשפחה מורחבת שאינה בריאה, הצורך הפרפקציוניסטי הזה שלי שתמיד הכל יהיה מתוקתק ונעים ועם אוכל ביתי והילדים עושים את שעורי הבית ומקבלים את כ-ל מה שהם צריכים בלי איחור בזמנים. ואז החום קפץ ל-40 ואני קרסתי ליומיים. אבל בבית. ואז הוא הבין, זאת אומרת, זה לא שהוא לא מבין, הוא מבין, אבל אין לו גם הרבה מה לעשות. הוא גם עובד מאד מאד קשה (לא שאני לא, גם במשרד וגם בבית. וגם עם הריצות והדאגות שקשורים לחיים באופן כללי, אבל שני הצדדים עובדים מאד קשה וכל אחד עושה את חלקו) ואז יומיים הוא עשה את כל מה שאני עושה. ופתאום הבנתי ששוב עליתי על הרכבת הרים הארורה הזאת, זאת שגורמת לי לסיים בהתרסקות ונזכרתי כמה זה כאב לי בפעם שעברה. אז הורדתי הילוך, עצרתי עצירת חירום והחלטתי שזהו.
אבל מרפי ואני? ככה צמודים. חברים הכי טובים מסתבר. כי אז הוא הביא לי לילות עם פלאשבקים מהמפלצות שפעם עשו לי רע, מאד רע, וחוסר אונים של הילדים המדהימים שלי, (והם באמת ובתמים היחידים שנותנים לי כל כך הרבה טעינה וחשמל ואוויר) בגלל מחלות ויראליות למיניהן, ודאגה לבריאות של ההורים, ועומס בעבודה שלי, ועומס בעבודה של בעלי, וחוסר אוויר לנשימה. וכעס על אנשים שפתאום מבינים שמאבדים אותם באמצע הדרך כשלא טוב, כי הם יודעים להיות איתך רק כשטוב, ושוב מצאתי את עצמי קורסת תחת הנטל עם תרופות ושקית חומה כדי לנשום לאט ובזהירות.
השבוע הזה כבר יותר קל. למדתי להוריד קצת הילוך, מדי פעם לשבת עם ספר טוב וקפה, להוציא את עצמי להפסקות להתאוורר. הסערה מעט חלפה ואני שוב נושמת. הוא הבין יותר, אני רגועה יותר. ואתמול אפילו הרשיתי לעצמי לאכול כמו שצריך, מה שלא הצלחתי בשבועיים האחרונים לעשות ולפנק את עצמי בשלושה ביסקוויטים קטנים עם הקפה של הבוקר.
ואז יצאתי לרוץ 7 ק"מ בלילה כדי לשרוף אותם. למה? כי אני קצת שרוטה. וכנראה שאם אני לא מכאיבה לעצמי בשרירים, ומרגישה בתנועה מתמדת, אני לא מרגישה שאני נושמת.
