אז מה זו מחלה שקופה?
את נראת מבחוץ כבכל האנשים בעולם, את לא על כיסא גלגלים עדיין, את לא מצורעת ואין לך אביזרי הליכה … אבל את חולה. מאוד.
את בת 30 והגוף מתנהל כאילו והוא בעיצומו של העשור השביעי לחייך.
מערכת העיכול מתנהגת מוזר. מערכות הראיה, השמיעה, העצבים … אין דבר שלא פגוע.
איבוד השליטה הוא הדבר הכואב והקשה ביותר, איבוד השליטה על הדבר היחיד שהכרת כל חייך – הגוף שלך.
ומיום ליום הוא מתנהג איתך ואלייך יותר ויותר מוזר, אתם הופכים להיות מרוחקים ״אחד מהשני״. זה הגוף שלך אבל נדרשת הכרה מחדש.
הכרה מחדש כי כל דבר שאי פעם עשית איתו – תצפי להתנהגות שונה לחלוטין ממה שהכרת. תמחקי את כל מה שהיה בעבר, כי זה כבר לא כך …
שלום, מה נשמע? נעים מאוד … או שרגע, מי ומה אתה? אנחנו מכירים מאיפה שהו? אתה מגיע לפה הרבה?
אני הגוף שלך ומהיום אני אשתה אותך חיה, אקח ממך כל טיפת עצמאות, אתן לך קשיים ומכאובים, אתן לך טירוף ושיגעון חושים … קור הופך לחום וחום הופך לקור, סחרחורות, בחילות, פריקות, התעלפויות, איבוד שליטה על סוגרים, דימומים, גירודים, כאבי תופת … אתן לך ואקח ממך את הכל. אתן לך להבין עד כמה גוף האדם הוא מכונה משומנת ומטורפת ויחד עם זה – אתן לך להרגיש כמו חוצן בעולם. כמו משהו שלא שייך לאף מקום .. כמו משהו שאף אחד לא יקח עליו בעלות ומי שכבר היה מסביב רק רוצה לברוח.
את וגופך גועשים ובחוץ הכל רגיל. כולם חיים את חייהם, הגלגל ממשיך לנוע ואת? את שבורה. מרוסקת. מבולבלת.
"חישוב מסלול מחדש״ זה מה שהרופאים תמיד אומרים. אבל איך? איך לוותר על חיים מלאים ולהסתפק בלא כלום? איך לוותר על ימי קיץ וים מושלם? איך לוותר על חוויות? אהבות? חלומות?
המשפט – ״אני לא מרגישה טוב״ הופך להיות שגור בפיך.
את מנסה להיות חיונית, לצחוק, לעשות כמה שיותר, להשתדל, את מקיאה דם ממאמץ … אבל זה כאין וכאפס לעומת מה ומי שהיית.
זה כבר לא משנה מה ומתי תעשי – את כבר לא את. את אדם אחר, אדם נזקק, אדם נתמך, אדם ששבוי וכלוא בגופו, אדם שנבעט החוצה, אדם לא רצוי. את תת אדם.
עכשיו, קחי את כל מה שהכרת ותעשי חישוב מסלול מחדש. תתחילי להנות מהדברים הקטנים.
תהני מהליכה בלי סחרחורת, תהני כי מצאו וריד חדש לטיפול השבועי, תהני כי הצלחת לעשות קניות הבייתה, תהני כי בכל זאת הצלחת לעשות טוב למישהו אחר, תהני כי הבת שלך רצה אליך והרמת אותה מבלי לפרוק את הכתפיים, תהני כי היו לך שעתיים רצופות של שינה, תהני כי את נושמת מבלי שיכאב.
אז נעים מאוד. אני אדווה. ואני מכירה אותי מחדש.
אני מכירה אותי בכל יום ובכל שנייה מחדש, אני בוחרת בכאב שגופי מביא כי ״זה מה יש ועם זה ננצח״, או יותר נכון – כי פשוט אין ברירה.
בכל יום אני קצת מוותרת לעצמי על עצמי ויחד עם זה – בכל יום אני קצת מנצחת אותי עם עצמי.
הניצחונות הם קטנים וכל כך מתוקים, הם נותנים תקווה שגם את הנפילה הבאה אעבור.
אז המחלה היא שקופה, אני לא !
אני פה כדי להישאר, למרות הכאב.