יום חמישי תחילת חודש מרץ ואני בג'ינס קצר וכפכפים.
הדובים בגן החיות התנכ"י התעוררו משנת החורף שלהם חודש לפני הזמן.
בתחילת השבוע אמא ואני יושבות בבית קפה. עיניה עכורות. יצאנו זה עתה מהרופאה שבישרה עוד אחת מאותן בשורות מדאיגות. שוב הרגשת האין מוצא שמחוברת לאמא כמו זנב לחתול.
אני מתכננת לשתף אותה קצת בתהפוכות שחיי עוברים. על אף היותה כלואה בבועת הכאב שלה היא ערה לתנועותי כאילו הייתה חיית טרף, שריריה רוטטים, מתגנבת בינות לעשב בדממה, אורבת לחלקיקי מידע, עיפעוף קל שבקלים. תנועת יד אקראית. היא ערה וחדה כשמדובר בי, בי שמשפיע עליה. בי שעלול לגזול זמן או תשומת לב.
כבר חודשים שהיא סובבת אותי, מנסה להבין מה קורה. חשבתי שנשב בבית הקפה ואשתף אותה קצת. לרגע נהייה אמא ובת. אני אהייה הבת. לרגע. והיא האמא.
ברגע שאנחנו מתיישבות אני משחררת את הבת שאני לשלום. אני בתפקיד המטפלת. האם הגדולה, החברה הטובה הבעל שהלך. אני ההורים והאחים אני מופע שלם. ידייה רועדות. היא עסוקה עכשיו בלעבד את השיחה עם הרופאה, בלעכל עוד פחד. בלהיות אבודה ובלאכול שקשוקה. עם חצילים ופטה.
היא מספרת לי שוב על היום בו הוציאה אותי מבית היולדות. יום שרבי. לפתע מרימה את עינייה ואומרת: אולי החמסין דפק לך את הראש?
אני נושמת. נושמת. נושמת. נושמת. נושמת.
אני חושבת על המובן מאליו. על התחושה של מובן מאליו. החיק החמים הזה. המערסל.
בחודשים האחרונים השתבשו כמה מהמובנים מאליו האלה בחיי.
התפיסות שלי על מי אני ומה אני ומה לעולם לא אעשה, לא אהיה.
מה אני רוצה ומה ממש לא מעניין אותי.
אני מוצאת את עצמי עושה דברים שמעולם לא חשבתי שאעשה. פורצת את גבולות מי שאני. אני מבקרת במחוזות חדשים. אני עולה גבוה ויורדת לבטן האדמה.
אני מגלה שמי שמובן מאליו בחיי עלול להעלם. שהשינוי שמתחולל בחיי עלול לגרום לכך שמי שהיו מובנות מאליהן בחיי לא תהיינה.
והגילוי צורב. ומטלטל. העולם הופך ריק וזר. הרוטינות המוכרות כל כך. האוטומטים אינם פועלים. ישנו רעש רקע מתכתי של גלגלי שיניים שפעם נעו בתואם מושלם והיום חובטים זה בזה בעיוורון. ולוקח זמן עד שגלגלי השיניים מתחילים לנוע לאט לאט ביחד. בחזרה.
תמונת חיי המאד ברורה הופכת להמון תמונות נפרדות. קטעי דבר. ויש למצוא את הדרך החדשה להרכיב הכל מחדש.
אני מגלה שיש מחיר. ומבצעי הקופה של החיים לא תמיד משתלמים.
ואני מגלה בין הקפלים של השמלה הצבעונית שהיא אני משאבים שלא ידעתי שיש בי.
מחצבים חדשים וניחוח שלא הכרתי קודם.
אני מגלה מרבץ של אומץ, וברגע של חושך גדול אני מגלה מסתור של שמחה שלא זכרתי שהחבאתי.
אני מגלה שאפשר שיהיה עצוב מאד וכואב ובמקביל תבוא הקלה והתרגשות גדולה.
שלפעמים לפרק בעדינות זה הדבר היחיד שאפשר לעשות בשביל שיהיה מחובר.
ושאי אפשר בעדינות תמיד. שלפעמים התנועה גסה ומרושלת. שלפעמים שורט ומחסירים פעימה.
ואז אני מגלה שגם אם אני משנה אני לא מתפרקת. אני בתנועה ואני יציבה.
אני מגלה שאני יכולה לבקש עזרה. שאני לא חייבת לבד. ושיש הפתעות.
אני מגלה שאהבה היא הרבה דברים. הרבה יותר ממה שאי פעם חשבתי שהיא.
אני מבינה שלפעמים גם אם יש תוכנית ומחזיקים בה חזק ממש ומעיינים בה מדי פעם ועושים וי ליד נקודות משמעותיות, למרות כל זאת לפעמים התוכנית הזו יכולה לשמש כאוירון נייר גדול שיחוג סביב חדר וינחת מעוך חרטום בפינה מאובקת.
אני מבינה שצדקתי, גם איפה שחשבתי שטעיתי. שלא ידעתי מה שחשבתי שאני יודעת מצוין.
אני מביטה מעבר לכתף ואינני מבקשת לחזור אחורה. ואינני מצרה על דבר. ולראשונה בחיי אני לא מבקשת להיות כמו. לא מקנאה באיש. לא חמוץ לי.
אני מוצאת מילים חדשות. שינה חדשה. לחי רכה. אני מוצאת את עצמי. אני מגלה שאני יציבה גם כשאני בתנועה. יציבה משחשבתי. מהירה משהאמנתי.
ואני נושמת. נושמת. נושמת. נושמת.
אולי זה החמסין שדפק לי את הראש?
אולי. ואולי אני פשוט מתעקשת להאמין שיהיה בסדר. שמותר לזוז. שמותר להתחיל מחדש. ומותר להתעקש שיהיו דברים שישארו בדיוק אותו דבר.
שיהיה מובן מאליו. יציב. וברור. ככה אפילו שהכל בתנועה.