רבע לפני שהמין האנושי עמד להקיא אותי מקרבו, ולאחר שנים של גינוי והוקעה על התעללות והזנחה פושעת, נרשמתי למכון כושר. לא שהרעיון היה זר לי. יותר משני עשורים הוא התגלגל מצד לצד בראשי ושמח להתמסר לקולות שקראו לדחות את הקץ. יותר משנה ניצב הפלייר של המכון על לוח השעם שמול מכתבתי, מפתה לא מפתה אותי להצטרף למגוון חוגי ההרזיה והחיטוב, עד שאזרתי עוז. שוב ושוב גלגלתי על לשוני את המילים הקסומות "עיצוב וחיטוב", "הרזיה", "פיתוח שרירים", "התעמלות בונה עצם" ובעיני רוחי כבר ראיתי איך אני הופכת בלונדית תמירה, רזה וחטובה ותכולת עיניים. קצת כושר התמדה, קצת אמונה וסבלנות וגם ממני תגיח הבר רפאלי החבויה שבתוכי. עוד מעט וגם עליי יאמרו "נראית מצוין לגילה", "נראית צעירה מגילה" או "לא נראית בגילה". כי מה הן כבר כמה טיפות זיעה והלמות לב מואצות תמורת הגמול הרוחני שילווה אותי בכל אשר אלך.
וכך, דקה לפני שכל איבריי זועקים "הבי לנו מגהגלופלקס" הקדמתי מכה לתרופה והפצתי את הבשורה בין כל מוקירי טובתי, כולל הרשתות החברתיות שאני רשומה בהן. אין מה לומר. הידיעה התקבלה בתערובת של תדהמה, שמחה והקלה, והדחתי מחברת בני האדם ירדה לפי שעה מן הפרק. שוב אני נוהגת כאחת האדם ומצייתת לנורמות החברתיות.
רעננה ואופטימית התייצבתי לשיעור הראשון. חלפתי במהירות על פני שורת ההליכונים ובירכתי על היתרון שבנשיותי, המקנה לי בצעד יוצא דופן חופש בחירה: בין הליכון חדגוני לבין מגוון חוגים לעיצוב וחיטוב. יפה! חשבתי לעצמי, נדיר, אך איה הגבר שירהיב לפתח שרירים בחוג עיצוב וחיטוב כיחיד בין נשים. גברים נדונו להליכון בלבד ואין זאת אלא בגלל שהינם יצורים בלתי מפותחים בעליל ואנו הנשים מסובכות, מורכבות, עמוקות ומתוחכמות וכך גם ההתעמלות שלנו! מסובכת, מורכבת ומתוחכמת!
היות שיותר משלושים שנה הדרתי את גופי מכל פעילות ספורטיבית, היכה בי ההלם התרבותי במלוא עוזו. מתברר, שהתעמלות בימינו הינה מין מוטציה של דיסקוטק, עם מוזיקה קצבית רועשת וצעדי ריקוד מגוונים שלכל אחד ואחד מהם כינוי ושם משלו. כשנשמעת למשל הקריאה "ממבו", מתוך מיקרופון המדונה, כולן כאחד מבצעות מעין צעד תימני, שגם בימים טובים יותר לא הצלחתי לבצע. לממבו מתלווה תנועת ידיים בנוסח ה"יה בה,בה, בה בם" ואז סיבוב, מחיאת כף יד ושוב "ממבו" ורק אני מתלעלעת ברגליים, סובלת מחסך תרבותי, מנסה להדביק את הקצב, להשתלב לבל יבחינו בבורותי, לבל יבחינו בדיסלקציה שיש לי ברגליים. סטרפ טאצ' פוקדת המאמנת וכולן פותחות צעד פיסוק לימין וצעד פיסוק לשמאל. "ידיים עובדות" פוקדת המאמנת ומצפה שבעוד גפיי התחתונות פונות לימין ולשמאל ינועו גפיי העליונות קדימה ואחורה, והנה כולן כאחד, בלי להתבלבל ורק אני זקוקה להוראה מתקנת.
תוך שיעור או שניים חלחלה למוחי ההבנה שהיתרון הרב מסלולי של הנשים הוא לא מוצלח כפי ששיערתי תחילה. התחלתי לקנא בגברים שבהליכון. כמה פשוט. רק ללכת וללכת, לבהות בפלזמה, בקצב האישי שלך. הטעויות לא משוכפלות בעשרות זוגות עיניים ושמונה מראות… ואולי, במחשבה שנייה, אני לא כל כך מורכבת ומתוחכמת כמו שחשבתי. אולי במעמקי הקופסה שבראשי טמון מוח פשוט ולא מסובך, כמו של גבר רחמנא ליצלאן! עד הלום הייתי צריכה להגיע כדי לגלות את זה!? ואולי… מזל שלא התחלתי להתעמל קודם והעברתי שניים שלושה עשורים מחיי באשליה מתוקה.
לאן נעלמה ההתעמלות הפשוטה והטובה? אחת שתיים שלוש ארבע… ממתי ההשתתפות בחוג ספורט מותנית בקואורדינציה וידע מוקדם במושגים כמו "סטרפ טאצ'", "ממבו", "שאסה"? איך ומתי הפכו חוגי ההתעמלות לחוגים לריקודי עם!? ואיך לעזאזל מכווצים רק את ישבן ימין?