אין לי מושג באיזה סמינר להכשרת מורים וגננות מלמדים את זה, אבל עוד לא קמה אסיפת ההורים שהמורה/גננת לא בחרה לפתוח או לסיים את דבריה בהקראה של שיר/מקאמה/ קטע הגות, הלקוח ממיטב היוצרים בעולם. כאילו לא די בכך שכבר שעתיים וחצי אנו מכווצות את ישבנינו על כיסא שקטן פי ארבע מן התחת שגידלנו ברבות השנים; ושהוא נוח עוד פחות מן הכיסא המרופד שמשכורותינו הדשנות מאפשרות לנו לרכוש, כשכבר נדמה לנו שעוד רגע נהיה בדרך הביתה, או אז המורה מודיעה גם לנו שהצלצול הוא בשבילה והיא מבקשת בנימוס להקריא באוזנינו משהו שהוא "נורא נורא מתאים" ונורא נורא חינוכי.
ולא שההתחלה הייתה טובה יותר: המחנכת, אישה שהחינוך והנימוס זורמים בעורקיה, ביקשה קודם כל לחשוף את הצדדים היותר רכים שבה, לפני שהיא עוברת להטיל בנו אימה למקרה שבנך/בתך לא ינהגו לפי תקנון בית הספר. על כן היא פצחה בסבב המסורתי של: "כל אחת תאמר מה שמה, מה עיסוקה, מה שם ילדה ועוד שתי תכונות שמאפיינות את הילד." יש מחנכות שמגדילות לעשות ומוסרות בידך כוכב העובר מיד ליד וכל אחת בתורה אומרת את רוח הדברים הבא: "הכוכב שלי הוא ילד מקסים, שמתעורר בבוקר ללא בעיות, מסדר את מיטתו, מכין סנדוויצ'ים לו לאחיו, אוהב להכין שיעורי בית, מכין לנו ארוחות גורמה, מנקה את החדר, קורא ספרים ולא מכור בכלל למחשב ולטלוויזיה."
עם ההכרזה על המשימה התחלתי לנוע באי נוחות על הכיסא הקטן, שמעצם טבעו כבר מספק אי נוחות, כפי שצוין לעיל. איזו משימה מלחיצה אך מורכבת: כלפי חוץ נראה כאילו אני מקשיבה בעניין רב לדברי האחרות ומתפעלת מתכונות האופי הנדירות של ילדיהן, אבל בתוכי פנימה אני צופה בבעתה בתורי המתקרב והולך בלי שיהיו לי שתי תכונות, שעוד לא נאמרו על ידי קודמותיי. בשניות הנותרות אני מחשבת איך לא לחזור על שנאמר קודם, איך להישמע אמינה אך לא פלצנית ומקווה רק לא להגיד בקול רפה: "גם אני מצטרפת לאילנה, בני/בתי רגיש, מנומס ואוהב לעזור לזולת".
חישוב קל מגלה לי שפינת השיממון הזו תארך לפחות חצי שעה: 20 אימהות כפול דקה וחצי בממוצע כל אחת – כל זאת בהנחה שלא תושמע תכונה כמו "בני/בתי תולש/ת להנאתו שפמים של חתולים", שתחייב תגובה מורית הולמת ותגרור דיון קל.
האמת, זה החלק הקשה ביותר במפגש. לאחריו, המחנכת מניחה לנו לנפשנו ומאפשרת לנו מידת קשב קלה עד אפסית, תוך כדי שאנו מצהירות על בריאותו של הילד, מאשרות לגייס אותו להתרמות ומפרטות באילו תחומים נוכל להתנדב/לסייע/לתרום לבית הספר בשעות הפנאי שלנו. הרגע הדרמטי באמת מגיע כשניכר שהמחנכת פורכת את ידיה בחוסר אונים קל, נעה מרגל לרגל באי מנוחה ומכריזה: "טוב, אין מנוס, אי אפשר בלי, אבל חייבים לבחור עכשיו ועד!" הס הושלך בכיתה. עוף לא פרח, ציפור לא צייצה, והציבור נחלק לשניים: מחציתו האחת מתכווצת בכיסא ומנסה להיבלע בתוכו, כאילו שיש לכך סיכוי בהתחשב בממדיו, בעוד המחצית השנייה ממלאה אוויר את ריאותיה, זוקפת פנים וסנטר כמו באה להגיד: "תראו אותי, תפור עליי, תבחרו בי, לא רואים שאני עסקן ציבור בנשמתי, רק לא נעים לי להציע את עצמי, אני אדם צנוע ונחבא אל הכלים." לאחר כמה דקות של שקט מתוח ומבוכה מעיקה, כשכבר נראה שוועד לא יהיה לכיתה הזו, מישהו מציע את אילנה, והמתח נשבר באחת. כמו נפרץ הסכר, ובזה אחר זה מורמות ידיים ובפה רפה מכריזים "אז גם אני מוכן/ה". ההיצע עולה על הביקוש. המחנכת מאושרת ויחד עם קבוצת הסנג'רים החדשה הם צועדים יחד אל השקיעה.
גילוי נאות: הפוסט כתוב בלשון נקבה-רבות, כיוון שלאחר השתתפות פעילה בכ-40 אירועים כנ"ל, מצאתי שאחוז הגברים בהם שואף לאפס.