חזקת הגיל הרך בישראל קובעת שילד עד גיל 6 יישאר בחזקת אמו, אם ההורים הגרושים לא הגיעו להסכמה. בפועל, גם לאחר שהילד חצה את גיל 6, למעשה עד הגיעו לגיל 18, הוא נותר בחזקת האם.
חזקת גיל הרך התאימה אולי לזמן שבו היא נקבעה, בשנת 1962, אבל מאז אנחנו עדים לתהליך חברתי שהולך וצובר תאוצה. נשים ואמהות לא רק יוצאות לשוק העבודה, אלא מפתחות קריירה ותופסות עמדות בכירות. לעומת זאת גברים רבים, בעיקר אבות, מוצאים את מקומם דווקא בבית, ומתגאים בכותרת "עקר בית". זהו תהליך מבורך אשר יש לקדמו.
הקונפליקט בין ההורים על החזקת הילד בימינו משקף מציאות שבה הסדרי משמורת לא סימטריים רק מנציחים ומעצימים את הקונפליקט, את תחושת הקיפוח והעלבון של האב ואת תחושת העליונות של האם. לפיכך ממליצה ועדת שניט לבטל כל חזקה על הילד ולשמור על עקרון הסימטריה והאיזון בין ההורים, ובכך להציבם על קרקע אחת.
ברגע שהגדרות ההורים הן שוות, ייתרנו את אחד המאבקים הכואבים יותר: המאבק על המשמורת. כאשר אין על מה להילחם, פשוט מפסיקים לעשות זאת ומתחילים לשתף פעולה. לטובת הילד, וההורים.
מעבר לעקרון טובת הילד, השארת חוק חזקת גיל הרך, אשר בוטלה זה מזמן בכל מדינות המערב, מהווה המשך פגיעה באמהות כנשים, וזאת מעצם כך שהחוק והחברה כאחד רואים באם את המטפלת העיקרית בילד ולא מאפשרים את קידום השוויון בין המינים. אישה היא אמא, אך לא רק. השארת חזקת הגיל הרך מקבעת את ההסתכלות החברתית לגבי תפקידם של הגבר והאישה בחברה. חזקת גיל הרך יוצרת מצב אבסורדי שבו האב "רשאי" ו"זכאי" להיות עם ילדיו, ואילו עבור האם זה "חובה".
כלומר: לפי ההנחיות החדשות הטיפול בילד במקרה של גירושין יחול על שני ההורים ולא רק על הורה כפי שקורה היום.
ואם אותו הורה לא יקיים את ההסכם יהיה ניתן לקבוע לו פיצויים מיוחדים בגין הנזק הנגרם לילד.
בעולם המודרני ועם כל הכבוד לנשים גם גברים מסוגלים לגדל ילדים ואין סיבה שההורים לא יפרו האחד את השניה בהקניית מערכת ערכים נורמטיבית וראויה אשר תהפוך את הילד לאזרח שווה בחברה.