לסבא ארי היה מפעל לייצור שקיות ניילון. כילדים קטנים נהגנו, אחותי, אחי ואני לטפס על השקים הענקיים ולהתפלש בשמחה בתוך הכדורים הצבעוניים הקטנטנים, חומר הגלם שממנו מייצרים את השקיות. החוויה הראשונית המלהיבה הזו, של משחק בחומרים הולכת איתי מאז.
גם היום, כשאני מגיעה למפעל כלשהו במסגרת עבודתי כמעצבת מוצר ומפיקת מתנות, אני מבקשת עם ברק בעינים, לראות את רצפת אולם הייצור. המקום בו קורה הקסם. בו חומרים משנים צורה על ידי תהליכים טכנולוגיים והופכים לאובייקטים מעוצבים. הקשרים הבין אישיים, ארוכי השנים שפיתחתי עם היצרנים והספקים, מאפשרים לי להרגיש כבת בית במפעל ולקחת לעיתים חלק פעיל בתהליך הייצור.
אנו חיים בתקופת מעבר, בה המון בתי מלאכה קטנים ומסורתיים נסגרים מכיון שבעל הבית מזדקן או הולך לעולמו, ואין מי שיירש אותו. בניני משרדים ומפעלי הייטק נבנים במקומם והמון מלאכות מסורתיות נוסטלגיות הולכות ונעלמות. בלי להגזים, אני מרגישה שאני חיה וחווה את ההסטוריה והתהליכים שעובר עולם הייצור. בעוד שהכל נעשה ממוכן יותר, אני הולכת ונמשכת לעבודות היד, לטכנולוגיות מסורתיות. הייתי צריכה לחיות בעידן אחר.
כל מוצר שנולד מכיל בתוכו כל כך הרבה פרטים. בתהליך פיתוחו מושקעים לא מעט כסף, זמן והמון מחשבה. במהלך השנים ייצרתי מאות מוצרים. אני נחשפת למראות ותהליכים כל כך מדליקים שאנשים בדרך כלל לא מכירים, כך שאני מרגישה שזכיתי בפיס ואני חווה דברים שאחרים לא יחוו לעולם. אני מתרגשת ונהנית מכל התהליך, לעיתים אף יותר מהתוצאה הסופית. תהליך הפיתוח, הצורניות, החומריות, בחירת הצבעים, כל אלה מקנים לי הנאה עצומה.
לפני כמה שנים, ביקרתי בדרום סין במסגרת עבודתי, נסעתי למפעלים כדי לראות מקרוב את ייצור המוצרים שלי. החוויה היתה מרתקת, נהנתי מכל דקה. נחשפתי לטכנולוגיות ייצור מעניינות שחלקן לא קיימות בארץ, למשל מפעל ייצור הסיליקון. לא חשבתי שארגיש כזו צהלה כשאראה את המפעל. שיטת הייצור מאוד הפתיעה אותי, הצבעוניות המגוונת שקיימת בחדר חומרי הגלם פשוט משמחת. צבעים חיים, עזים, התאהבות מיידית בחומר. שיטות העבודה מאוד מסורתיות, ידניות. הייצור דומה להכנת טוסט משולשים. לאחר שהסיליקון נכבש ומוצא מן התבנית נשארות בו המון שאריות ("גרדים") אותם מגלפים בסכין יפנית. יחידה אחר יחידה. פעולה זו גורמת לתהיה, על מה מדברים כשאומרים ייצור בסין. כלכך הרבה עבודת יד אדם מושקעת בכל מוצר.
- הרבה עבודת יד עם סכין יפני, בגילוף כל השאריות של הכבישה עד שהמרית מוכנה ויוצאת לחנויות. סין. 2014 צילום: מיכל פיקל שגיא
ששה לצאת לסיורים, ללמוד טכנולוגיות ייצור חדשות, להנות מהחומרים שרוב האנשים לא נחשפים אליהם. אני בהחלט נמצאת במקום הנכון. המקום שמרגש אותי ונותן לי את הכלים לרגש אתכם. אחרי 20 שנה בתחום ייצור המתנות, כלי הבית והמוצרים, התחלתי לעסוק בתחום נוסף, קונדיטוריה. גם כאן, התשוקה שלי לתהליך גדולה. אני שמה דגש מיוחד על היצירתיות ועל האסתטיקה של התהליכים. בחרתי ללמוד ולעסוק בקונדיטוריה מתוך אהבה לחומרי גלם וליצירת קינוח שמורכב מחומרים שונים שצורתם וטעמם משתנים לחלוטין בתוצאה הסופית.
מאחלת לי להמשיך להנות מהעולם המופלא של תעשיית החפצים, אכילים או לא, תלוי אם רעבים.
- קרמבל ירוק של פחזניות. בית ספר לקונדיטוריה אסטלה. 2018. צילום: מיכל פיקל שגיא
מוזמנים לראות עוד קצת מתהליכי היצירה והתוצרים שלי:
https://www.instagram.com/michal55/