למדתי לחייך ומאז הכל נפתח בפניי…

לפני כשנתיים התחלנו מאירה ואני  לפתח את ה"סשןפשןמאירית" שלנו, שהתחיל בשדות כוכב מיכאל והמשיך למקומות מדהימים בארץ כשאני מובילה ל"לוקיישנים", אני המצולמת ומאירה המצלמת והעורכת את התמונות.

לא חשבתי שנגיע לשלב כזה שאני אוהב להצטלם ושאני אהיה מרוצה מעצמי.

מהר מאד הבנתי דרך השתקפות דמותי בתמונות שאם לא אתחיל לחייך גם לא אמשיך להצטלם.

אמרתי למאירה יום אחד, אני חייבת לחייך… מאירה ענתה לי : אז תחייכי אז אמרתי: איך אבל זה לא יוצא לי סתם ככה… אז היא אמרה: תעשי כאילו את שחקנית לא??? אז אמרתי : זה נראה לי מלאכותי וזה יהיה הרבה יותר גרוע מאשר לא לחייך.

פה ושם התחלתי לעשות את עצמי מחייכת… זו היתה פעולה כל כך מאולצת שגרמה לשתינו לפרצי צחוק מטורפים וכשהיינו נרגעות מהפרץ היו באים חיוכים של אפטר צחוק ויחד עם זה באו הצילומים הטובים.

תמיד קינאתי באנשים האלה שמותחים את הפרצוף ויוצא להם חיוך יפה ובקלות. אני גדלתי עם כל כך הרבה רגשי נחיתות בכל הקשור למראה החיצוני שלי והדגש היה על כך שאם אחייך אהיה מכוערת עוד יותר.

לא יודעת למה החלטתי ככה אבל עובדה.

מאז שהתחלתי לזייף גם התחלתי לשים לב להתנהגות הסביבה שלי

וראיתי ששכבת הגיל שלי 60 פלוס רובם אוהבים לשדר רצינות, וחיוך סתם כך אולי יהיה סימן של דבילים, חסרי אישיות ולא רציניים.

מאז שהתחלתי לזייף חיוך, הוא הפך ליותר ויותר אמיתי ומשך אלי את האנשים הנכונים ונוצרו לי המון קשרים חדשים נפלאים .

הבוקר כשנכנסתי לרגע לחדר השינה ראיתי את מיכל צפיר שסיימה את תוכנית הבוקר שלה ,המליצה לנו לחייך והסבירה גם למה… היא היתה כל כך מאולצת שגרמה לי להתחיל  לכתוב את הפוסט על המהפכה האישית שלי בעולם החיוך.

קטע מתוך הרצאה בטד : הכח הנסתר של החיוך מאת: רון גוטמן

חיוך יכול לסייע בהורדת רמת הורמונים מגבירי לחץ כמו קורטיזול, אדרנלין ודופאמין,להגביר את רמת ההורמונים מעודדי מצב רוח כאנדורפין ולהפחית באופן כללי לחץ דם.

ובמידה ואין די בזה, חיוך יכול למעשה להיראות טוב בעיני אחרים. מחקר חדש באוניברסיטת פן מצא שכאשר אתם מחייכים אינכם רק נראים חביבים יותר ואדיבים יותר, אלא ממש נראים כבעלי יכולת רבה יותר.

כך שבכל פעם שתרצו להיראות נהדרים ומוכשרים, להפחית את הלחץ או לשפר את חיי הנישואין שלכם, או להרגיש כאילו זה אתה אכלתם כמות גדולה של שוקולד איכותי — בלי לשלם את המחיר הקלורי — או כאילו מצאתם 25 אלף דולר בכיס של חליפה ישנה שלא לבשתם עידן ועידנים, או בכל פעם שתרצו להתחבר לכוח על שיסייע לכם ולכל מי שסביבכם לחיות זמן רב יותר, בבריאות טובה יותר, חיים מאושרים יותר, חייכו.

מתוך יקום תרבות על החיוך של המונה ליזה

אותו חיוך מסתורי, שהקסים הצופים בתמונה, צורף אחר כבוד לרשימת התעלומות מבית היוצר של לאונרדו.

ב-2005 בדקו חוקרים באוניברסיטת אמסטרדם את הציור בעזרת תוכנה "מזהת רגשות".

המחשב קבע כי בחיוך של מונה ליזה יש 83 אחוזים של אושר, 9 אחוזי זלזול, 6 אחוזי אימה, שני אחוזי זעם, שיעור זניח של ניטרליות ואפס אחוזי הפתעה.

ספק אם לאונרדו עצמו היה מודע לכל קשת הרגשות הזו כשאחז במכחול.

ובויקיפדיה על חיוכה של המונה ליזה:

 דמותה של ליזה שבמרכז הציור עוטה חיוך מסתורי או ספק-חיוך, הנובע מכך שלאונרדו השתמש בטכניקת ספומאטו (אפוף עשן, באיטלקית) בזוויות עיניה ובפיה של הדמות המצוירת.

הדבר מקנה תחושה כי הדמות מחייכת או עומדת לחייך. עיניה של המונה ליזה נראות כאילו הן מביטות בצופה בה בכל זווית שבה יצפה בתמונה.

חיוכה המתעתע של ליזה עמד במוקד תיאורים רבים שהציגו אותה כ"עלמה נטולת רחמים" או כ"פאם פאטאל" בנוסח הרומנטי של המאה ה-19.

ועל החיוך מתוך השיר המדהים "כשאת עצובה" של עמיר בן עיון שכתב והלחין.  (המילים נלקחו מתוך השירונט)

בבקשה, לעולם היי מחייכת
כי כשאת נעצבת
אני כמו לא קיים.

אם רק תחייכי
אפילו גם כשאין לך
אני אדהר על דרך
אני אהיה למלך
אם רק תחייכי.

כל צרותי יעלמו ברגע
אושרי ישוב לפתע
ולא אראה דמעותייך
אם רק תחייכי.

ואיך אפשר מבלי להזכיר את "חיוכים של חוה אלברשטיין"(נלקח מתוך השירונט)

כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב

כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר.

מאד הסתקרנתי לגבי צילומים במאה ה-19 וה-20 שחוץ מהמונה ליזה שהכרתי כולם/כולן הצטלמו וצויירו רציניים ורציניות.

מתוך פוסט של זרה באפלה

הסיבה העיקרית הייתה שהצילום המוקדם דרש חשיפות ארוכות, כלומר, המצולמים נדרשו להשאר ללא תזוזה לפרק זמן מה עד שהתמונה הוטבעה.

להחזיק מעמד בהבעת חיוך זמן ארוך כאשר כל שרירי הפנים מופעלים כדי להראות את הפרצוף הידידותי, הייתה משימה קשה, ומי שניסה בכל זאת, יצא עם חיוך מרושע ומטושטש.

"אנשים שמרימים את השפה העליונה כל כך גבוה שחושפים את שיניהם כמעט לחלוטין.. למה לעשות את זה? הטבע נתן לנו שפתיים כדי להסתיר את השיניים", כתב סופר צרפתי ב-1703.

ולא חסרו לו סיבות מוצדקות; במשך שנים, לשיניים לא היו שום דמיון עם אלה שאנו רואים היום. לא הייתה אורתודונטיה, או שתלים, והרגלי היגיינת הפה. לכן, בתקופה הנ"ל,

לאנשים היו שיניים מכוערות וזה היה דבר נורמלי לחלוטין שאנשים היו רגילים לכך ולא הייתה להם בעייה להראות את שינייהם הכל כך לא אסתטיים. אבל אנשים מהמעמד הגבוה,

ידעו להסוות בעיה זו וניסו לחייך כמה שפחות מפני אנשים שלא מוכרים להם ובטח שלא חייכו אם וכאשר צויירו.

ואני רגע לפני סיום חושבת כשאני רואה תינוק מחייך אלי אני נמסה ומיד מחייכת בחזרה בטוחה שגם אתן.

נשאלת השאלה למה כשאני מחייכת ככה סתם לאנשים ברחוב הם נועצים מבט ומסבים אותו?

צילום: מאירה גוראי רז