.
כבר יממה ויותר שדברייך מהדהדים באזניי
שמצאת אותי כמטרה קלה לחצייך הארסיים
וכל כך למה? כי אני חברה שלך. החברות הזו נמצאה כעקב אכילס שלי
כי ידעת שאני אקשיב לך. שאני אביע אמפטיה
אבל אולי ציפית גם שאזדהה עם המסר שלך, ועם המסקנות
וכשלא היה בדיוק כך, 'יצאת עליי' כמו שאומרים, בעדינות של די-ניין בעזה
כששמעת על האירוע שמתוכנן לכיתה של בנך ושל בני, חברים מגיל שנה, שאמור להתרחש עוד שבועיים וחצי, והבנת שנוכחות הורים נדרשת וגם שלוחות הזמנים שלך ושל אביו של בנך לא יאפשרו לכם להגיע, יצאת על וועד ההורים באי-מייל בתפוצת כל הכתה. טענת, במרירות ובסרקאזם האופייניים לך, שהיו צריכים להודיע מוקדם יותר, הרבה יותר מוקדם, כדי שלא ייקבעו בלו"זים של ההורים דברים שלא ניתן להזיז.
כהתקשרתי אלייך ביום חמשי, בהקשר של הבנים של שתינו, מצאת זאת כנראה כפרצה.
חזרת אליי רק למחרת, וניצלת את ההזדמנות להוציא עליי את מררתך, כנציגת ועד ההורים (אני הגזברית), למרות כשכבר בפתח הדברים אמרתי לך שלא היה לי חלק בהחלטה.
דיברת על פרק הזמן שניתן להורים להתארגן לעניין. אמרת שבהינתן חודשיים היית יכולה להתארגן, אבל שבועיים זה לא פרק זמן מספיק. הצדקתי אותך. אמרתי לך את זה מייד בשיחה, וסיפרתי לך שמאחורי הקלעים גם תמכתי בעמדה הזו שלך מול שאר חברות ועד ההורים. כתבתי להן שכוועד היה עדיף אילו הודענו על כך יותר זמן מראש, בלי קשר לנסיבות המורכבות שהובילו להודעה במועד שבה נעשתה.
לא נתת לעובדות האלה לבלבל אותך.
לא נתת לאמפטיה שהבעתי בפנייך לטשטש מעינייך את לוח המטרה שהצבת סביב הלב שלי.
דיברת אליי ב"אתם", כאילו אני נציגה של משהו או מישהו, בזמן שאת מדברת אתי. חברה שלך.
סולידריות, שאלת איפה היא? למה אין סולידריות?
הבעת ספק ביכולת של מישהו לדמיין באמפטיה את המצב שבו הילד שלך נמצא שם, באירוע, בלי אף אחד משני הוריו, או כל נציג אחר ממשפחתו. הצבת בפניי ישירות את המראה הזו, כששאלת אותי איך אני הייתי מרגישה אילו הבן שלי היה בבעיה דומה.
את לא יודעת מה אני והאיש שאתי עושים כדי להיות שם – שנינו – עבור בננו. אין לך מושג. (רמז: הרבה. מאד!).
כשהצבת בפניי את המראה הזו עניתי לך, בשקט ובפשטות, שבהינתן מצב כזה – ולא משנה מה הוביל אליו, או באיזה רגע אחרון הוא נודע לי – הייתי עושה הכל, כולל הכל, כדי להיות שם עבורו.
יחד עם זה, אמרתי לך שאני מאמינה לך שאת אכן לא יכולה, ולא משנה מאילו סיבות, להגיע. וגם בן-זוגך לשעבר. אבל שאלת אותי מה אני הייתי עושה, ועניתי לך. בשקט.
תשובתך, בטון מתלהם ומתלהט: חזרה אל המילה 'סולידריות'. אמרת לי שאם אפילו אני, אחרי עשר שנות הכרות (11, אבל מי סופר), אחרי שחשבת שאנחנו מיודדות, לא יכולה להבין אותך, אז אין טעם בדיון הזה. כבר כמעט ניתקת את השיחה.
עמדתי על זכותי, שאחרי שהקשבתי לטענותייך, תקשיבי גם את לצד שלי.
לא ציינתי באזנייך שעצם העובדה שאמרת שהיינו מיודדות היתה עבורי סטירת לחי. מהדהדת.
כי אני החשבתי אותך חברה. לא קרובות, מתראות רק לעתים רחוקות ובעיקר בחסות הבנים שלנו, ובכל זאת, מרגע שנכנסת אל הלב שלי, שכנת בו. היית חברה.
דבר ראשון, אמרתי לך, אני אוהבת אותך.
אוי, אל תתחילי עם המניפולציות האלה, אמרת לי בסרקאזם הזה שלך.
ובכל זאת עמדתי על דעתי, עדיין בשקט, ונסיתי להאיר את המצב עבורך מכיוון אחר: נסי לתאר לעצמך את כל חברות ועד ההורים, ואנשים אחרים שפועלים לטובת הילדים בכתה. את כל העבודה שאותם הורים עושים עבור ילדי הכיתה, כולל הבן שלך.
כן… ענית לי בלעג, בסרקאזם' אתם הורים נהדרים. מושלמים. אתם יכולים לעשות עבור הכיתה. אבל אני לא יכולה. אין לי זמן.
מה את יודעת על כמה זמן שלי יש בשביל זה? שאני עובדת בלילות כדי שיתאפשר לי לפעול עבור בני (ובנך) בימים?
מה את יודעת על האיש שאתי (שכבר עבר את גיל 50), ועל העובדה שהוא עובד חמשה, או ששה, או שבעה ימים בשבוע, ימים שמתחילים בחמש בבוקר ומסתיימים, במקרה הטוב, בשבע-שמונה בערב?
אני אפוצץ לכם את האירוע, איימת עלי. אני אלך למנהלת, ומעליה. אני אמנע מהבן שלי את ההשתתפות, ואספר לו למה. שיקלקל לכם את ההפתעה.
איפה הסולידריות עכשיו, אני שואלת אותך?
בשם איזו סולידריות את מאיימת להרוס תכניות ל-100 משפחות המחזור?
את יודעת מה אני חושבת? (אם לא היית טורקת לי בפרצוף אולי הייתי גם אומרת לך את זה).
אני חושבת שהבעיה שלך היא עם עצמך.
אנחנו? אנחנו הורים טובים ככל שאנחנו יכולים. כמו רוב ההורים. אבל לך יש בעיה עם ההורות שלך-עצמך כלפי בנך. בנך הוא אאוטסיידר כי גידלת אותו ככזה. את מתנאה בתכונה הזו אצלך, אבל זועמת כלביאה כשבנך מוצא עצמו במצב הלא נעים הזה בדיוק.
ואת תחושת האשמה שלך מצאת לנכון לתרגם לכדי איום להרוס את ההפתעה לכל 100 המשפחות האחרות בשכבה. בשם הסולידאריות.
באוזני אימו של אחד החברים הבודדים שבכל-זאת יש לבנך.
אולי בשם אותה סולידאריות גם ניתקת את קשרייך עם אחיך, עם אחותך ועם אמא שלך, שבמשך שנים עזרה לך לגדל את הבן שלך – הנכד שלה.
בשם הסולידאריות הצלחת להוציא אותי מהמעגל ההולך ומצטמצם של אנשים שעדיין היו לצדך בעולם. אני, שתמיד הקשבתי לך באמפטיה, הבעתי בפנייך הערכה והתעניינתי במעשייך, נמצאתי כמטרה לחצי הרוע שירית, כי על עצמך לא יכולת לירות אותם.
עשית בי שימוש. רצית להעביר מסר לוועד ההורים ולהנהלת בית הספר. איום.
אין בעיה, שימשתי צינור לדברייך. המאויימים אויימו כרצונך.
החיבה והחברות שחשתי כלפייך נעלמו במחי אותה סטירת לחי שהטחת בפניי.
אני מקווה שהאיבה שלך לא תשפיע גם על החברות השברירית-לעתים בין שני בנינו.
