מס' ימים מתחילת המסע: 15

מס' ימים עד לסיום: 15

מס' מתכון מתוך ה-30: 15+16

יחד איתי במטבח היום: הילה וניצן

צילמה ברגישות ונחישות לאורך כל היום: אמא

יום הזיכרון הוא היום הכי עצוב בשנה. הוא גם תמיד היה. לכל אחד יש איזשהו קשר, לאיזשהו סיפור, באיזשהי תקופה. אלו תמיד 24 שעות שמערבות בתוכן כל כך הרבה רגשות, של אהבה, גאווה, מסירות, חברות נפש, געגוע והרבה כעס, ותסכול ועוד פעם כעס. מאז שאנחנו ילדים קטנים התרגלנו ביום הזה, לשמוע ולבכות ולכבד ולהרגיש. להרגיש ממש הרבה. אתמול שסיימתי לעבוד בגן, אחת האמהות הקפיצה אותי לדירה שלי על מנת שאספיק להגיע לטרמפ לכיוון הישוב שלי ושלא אפספס את הטקס בישוב שהוא כבר מסורת ארוכת שנים שאני לא מוותרת עליה. היא הסבירה לילד שלה שישב במושב האחורי על יום הזיכרון, ועל הטקס שיתרחש בערב, והיא אמרה לו " זה יום מאוד עצוב יום הזיכרון, אתה לא מבין כמה הוא עצוב". וחשבתי לעצמי שהיא כל כך צודקת. כמה היא צודקת. זה פשוט לא נתפס האבל הנורא, והאובדן. תמיד בנסיבות כל כך מתסכלות, תמיד מלווה בשנאה ורוע אנושי, שכבר סיפרתי שקשה לי להכיל.

אתמול בטקס בישוב, אחת האמהות השכולות, שאני כל שנה מקשיבה לה בקשב רב, אמרה שתמיד ימי הזיכרון מוקדשים לנופלים ולזיכרון, ושכדאי, בשבילנו, להמשיך בכל שאר השנה להסתכל גם על הדברים החיובים ועל כך שהחיים גם ממשיכים, והם יפים. וחשבתי לעצמי "איזה כוח צריך כדי להיות כל כך חזק ולחשוב את זה" אפילו אם עולמך נשבר לרסיסים, והיא ממש השראה בשבילי. כי זאת המציאות שלנו, וכאן אנחנו חיים, ונמשיך לבכות, ולעמוד בצפירה, ולזכור את הסיפורים, והאנשים והחברים שאיבדנו. כי ככה זה פה.

היום, ערב יום העצמאות, אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלה שתמיד מעסיקה אותי בימים אלה. למה יום הזיכרון ויום העצמאות צריכים להיות כל כך קרובים? המעבר התמידי, בין העצב אל השמחה, בין השכול אל הגאווה, בין הכעס אל התקווה הוא בלתי נסבל עבור רבים מסביבנו, ובלתי מובן. ערב יום העצמאות הוא מיוחד מאוד עבורי בשנים האחרונות. בעיקר כי טקס הדלקת המשואות בהר הרצל הוא השעה בטלווזיה שאני הכי מחכה לה כל השנה. וזה פעם לא היה ככה, אבל כשהייתי מפקדת בקורס משקיות חינוך, ביום העצמאות השישים למדינת ישראל, ישבתי בשק"ם יחד עם רז, שהיא אחת החברות הכי טובות שלי מהצבא, ומאחורינו, ארבעים החיילות שלנו שנשארו לעשות שמירות במהלך יום העצמאות. אני זוכרת שבהתחלה לא היה תכנון לראות את הטקס של הדלקת המשואות בהר הרצל, ורז ואני התעקשנו לראות ולהביא את החיילות שלנו, שאז בדיוק התגייסו לצבא, ולחוות יחד איתם את החוויה הזאת. זה הטקס הכי אבל הכי בעייני. בלי תיאור נוסף. פשוט הכי. אני מסתכלת עליו מאז כל שנה בעיינים נלהבות).

שנה שעברה, רוביק דנילוביץ', ראש העיר התותח שלי, נבחר להדליק משואה ולייצג את הדרום הרחוק ואת הקדמה והפיתוח של באר שבע. אני כל שנה מנסה להשיג כרטיסים לטקס עבורי ועבור רז, ועד עכשיו לא הצלחנו ואנחנו ממשיכות לקוות שיום אחד נשב גם אנחנו על הפודיום, שם בהר הרצל. ונחווה את הטקס הזה בעיניים שלנו ולא דרך מסך הטלוויזיה (אני בדרך כלל עומדת מול המסך ואומרת יחד עם המדליקים בקול רם ונלהב : "ולתפארת מדינת ישראל", אז יכול להיות שאם אשיג כרטיס אי פעם אני אצטרך למתן חלק מההתנהגויות הקבועות שלי בזמן הטקס). דרך אגב, המתכונים של היום, היו אמורים להיות "דברים טובים שניקח לדרך" כשעוד חשבנו שאולי נצליח להשיג את אותם הכרטיסים..

אז כפי שכבר הבנתם, היום הייתי אצל ההורים שלי בישוב פעם ראשונה מאז שהתחיל הפרויקט, והיה מאוד כיף לחוות חוויות יחד ולשתף בסיפורים שלא עוברים דרך הקו של הטלפון כמו שאנחנו עושים כשאני בבאר שבע. יחד איתי היום היום החברות הטובות הילה וניצן, וגם אמא שליוותה ותמכה כל היום והבינה גם על עצמה שאולי תפתח בקריירה שנייה של צילום אוכל…

היום הכנו שני מתכונים של דברים כיפים שאפשר להכין ולקחת יחד איתנו לדרך, או סתם לקפה של הבוקר. יצא טעים בטירוף!

דרך אגב, היום קרה משהו שאף פעם לא קרה לי…בדיוק שהנחתי את הרוגעלכים לנוח קצת לתפיחה השנייה, שמתי אותם על כיסא והם היו מכוסים במגבת, והייתי כל עייפה ורק רציתי לשבת ולא שמתי לב שהתיישבתי על התבנית של הרוגעלך. לא נורא. עזרתי להם לתהליך התפיחה. בכיתי אחרי זה, הפעם מצחוק. כי לא האמנתי שזה קרה לי… לקח לי בדיוק שנייה להבין שהתיישבתי על המסכנים, אבל הם סלחו לי! תסתכלו איזה יפים הם יצאו בסוף הבלוג !!!! (מסקנה: צריך לישון קצת, שמאי יגיע).

עוגיות קשקבל של קרין גורן

מרכיבים:

200  גרם חמאה רכה
2  כוסות קמח  (280 גרם)
חצי כפית מלח +כפית וחצי צ'ילי גרוס! שזה השוס של המתכון הזה !!!!!
1  ביצה
200  גרם גבינת קשקבל מגוררת (או פרמז'ן)
1 ביצה טרופה עם כף מים, להברשה
קצח ושומשום, לקישוט (אני חצי מהשומשום קליתי קצת במחבת וזה יצא ממש אחלה)

אז מה עושים ?!

1.  במיקסר עם וו גיטרה מעבדים חמאה עד שהיא מתרככת מעט.
2. מוסיפים רבע מכמות הקמח, מלח וביצה ומעבדים.
3. מוסיפים את יתרת הקמח וגבינה מגוררת ומעבדים עד לקבלת בצק אחיד (כשהוא מתחיל להאסף לצורת כדור) ונראה כך:

4. מחלקים את הבצק ל-2 חלקים שווים. מגלגלים כל חלק לגליל בקוטר של 3 ס"מ.

5. מקפיאים כשעה, או עד שהגליל מתקשה ונוח לחיתוך
6.  מחממים תנור ל-180 מעלות.
7. מברישים את הגליל בביצה. שמים תערובת קצח ושומשום בכלי מאורך ומגלגלים את הבצק לציפוי מכל הכיוונים.

8. פורסים את הגלילים לפרוסות בעובי 1 ס"מ. משכיבים את הפרוסות על תבנית מרופדת בנייר אפייה.

9. אופים 15-20 דקות, או עד שהעוגיות מתחילות להזהיב. מצננים מעט ומגישים.

אפשרות לתוספות לבצק לפי קרין בשלב של הוספת הגבינה

חצי כוס זיתים מגולענים קצוצים גס או
2 כפות שבבי בצל מטוגן מיובש או
חצי כוס אגוזים קצוצים (מלך, פקאן או לוז) או
חצי כוס עגבניות מיובשות קצוצות גס או
כפית צ'ילי חריף/אורגנו יבש/זעתר/פפריקה/פלפל שחור

רוגעלך של המסיבות

מרכיבים:

500  גרם קמח שמרים

160  מ״ל חלב
2  ביצים
50 גרם סוכר
100  גרם חמאה רכה
קורט מלח
ממרח שוקולד / נוטלה (אני בחרתי בנוטלה)
סירופ סוכר מ 100 גרם סוכר ו 50 מ״ל מים
1 ביצה להברשה

אז מה עושים ?!

1. בקערת מיקסר מניחים את החלב, סוכר, ביצים ומלח. מערבבים כדקה.
2. מוסיפים את הקמח ולשים כ5 דקות.
3. מוסיפים את החמאה וממשיכים ללוש כ5- דקות נוספות.
4. מכסים במגבת ומתפיחים כשעה במקום חמים, מוציאים את האוויר בבוקס חזק לאמצע הבצק ומעבירים למקרר לשעה נוספת.

5. מוציאים ומחלקים ל-2.  על משטח מקומח מרדדים לעיגול דק מאוד, כ3 מ״מ.

6. מורחים שכבה דקה של ממרח שוקולד וחותכים ל12 משולשים.

7. מגלגלים כל משולש מהחלק הרחב אל הקצה תוך כדי הידוק

8. מעבירים לתבנית עם נייר פרגמנט, במרווחים של כ5 ס״מ, ומניחים להתפחה של 45 דקות.

9. מחממים תנור ל170 מעלות, מברישים בעדינות עם ביצה. אופים כ 15 – 20 דקות

10. מוצאים ומברישים בסירופ סוכר, מצננים מעט ומגישים חם חם !!!

אני מתכבדת לכתוב פוסט זה, ביום העצמאות השישים וחמישה למדינת ישראל, (על משקל מתכבדת להשיא משואה זו) לימים הטובים והאופטימים שבדרך, לרגעים הטובים שעוד נאסוף יחד, בתור אזרחים במדינה הזאת, שנאהב יותר, שנהיה רגישים יותר לאחר, שנלמד להיות סובלניים יותר ולמען החינוך שמתקדם ומתפתח, ומי יתן ויום אחד יקבל את הכבוד הראוי שמגיע לו.

ולתפארת מדינת ישראל.

ניפגש מחר, עם ספיישל יום העצמאות משוגע!

שאו ברכה,

ולכו לחגוג את זכות קיומנו פה. זה לא מובן מאליו.

נעמיש