האהבה לשירים ולמוזיקה מעולם לא התחילה אצלי, היא קיימת מאז שאני זוכרת את עצמי. שירים עבריים ישנים וטובים, שירים עם משמעות, מילים שמדברות אל הנפש שגורמות לדמעות של אושר או עצב לרדת מזוויות עיני ולהחליק אט אט על לחיי. שירים קצביים וסוערים, קליטים שאפשר לצעוק מתוך הרכב ולהמריץ את הדם או לצרוח תוך שטיפת הכלים או סתם…
בגעגועים עזים אני זוכרת שעות ארוכות של שירה יחד עם אחיותיי ובעיקר עם הגדולה, בכל סיטואציה, בשבת , בטיול או בסתם נסיעה ברכב. זוכרת את גערותיה שאפסיק להשתלב איתה, כי יפה שישנם שני גוונים של קול בשירה שלנו. אז וגם היום (בפעמים המועטות בהן אנו זוכות שוב לשיר ביחד) עדיין קשה לי שלא להשתלב איתה שלא להסוות את עצמי בתוך קולה שבידוע שהוא מיוחד, שאילולי היתה דתייה יתכן מאוד שהיה מתפרסם, הקול שכולם אומרים שזהה כמעט לגמרי לקולה של ריטה. תמיד הרגשתי שלעומתה לקולי אין משמעות ושיכולותיי המוגבלות לעלות לגבהים כמותה מונעות ממני את היכולת להינות מקולי ולשמוח על כך שביכולתי לשיר בצורה טובה ויפה, אולי לא כמוה אבל…
אם להתוודות על האמת תמיד חלמתי שיום אחד מישהו ישמע את קולי ויגיד ואו ויאמר לי שלא רק אני ועוד קומץ אנשים אוהב אותו, אלא שמצפה לי עתיד של זמרת שתשפיע על אנשים ותגרום להם להתרגש. אז נכון לעולם לא אוכל להיות זמרת, מגבלות הדת, אבל הרצון הזה לדעת שיש בי את היכולת לרגש בעזרת קולי עוד לא נמוג.
היום כאמא לשתי בנות חמודות ומקסימות ניתנה לי הזכות להשתמש בו, בקולי שלי להרגיע ולא רק את עצמי, ללטף את המילים של השירים השקטים והיפים ולהרדים את הנסיכות שלי. להמריץ ולשמח בשירים מלאים בקצב את הגדולה ולתת לה תחושה שאני איתה גם כשעלי להקדיש את רוב תשומת הלב לאחותה החדשה, זו שעבורה אין רגע ושנייה, זאת שאינה יודעת לטפל בעצמה, שתלויה בי בכל דבר.
היום אני יודעת שלא לשווא קיבלתי את מתנת האהבה לשירה…