בדיון הפנימי ביני לביני על הסמכות ההורית שלי, משתתפים שני קולות. אחד הוא קול ה"צריך", הידוע גם בכינויו קול ה"אסור". צריך ללכת לביה"ס, אסור להבריז, אסור לפנק יותר מדי, צריך להכין שיעורים, אסור לצאת מהקווים, צריך ללכת בתלם.
גדלתי על הקול הזה. מכירה אותו היטב. לצד היותו בונה ומעצב, הוא גם מתכתי ונוקשה, מעקצץ ומגרד, כובל וקומל, אבל כל כך התרגלתי אליו כמו אותו יאוש שנעשה יותר נוח, וזה בעצם הקול שיוצא לי באוטומט.
הקול השני הוא קול ה"אפשר", הידוע גם בכינויו קול ה"מותר".מותר לפעמים להבריז, אפשר להישאר בפיג'מה, אפשר לשחק מונופול ורמיקוב במקום שיעור חשבון, ומותר לפעמים פשוט לרבוץ. לקול הזה התוודעתי בשלב מאוחר יותר בחיי, כשגיליתי שיש יותר מדרך אחת להגיע מחיפה לירושלים. כשהתחלתי, בקטנה, להיות טיפה יותר סלחנית כלפי עצמי. כשהבנתי שלא הכל חד-חד ערכי, שלא תמיד מוכרחים להיות שמייח ושלפעמים צריך לקחת פסק זמן כדי לחזור למירוץ עם כוחות. הקול הזה עדיין חדש לי ולא תמיד אני יודעת מה עושים איתו, אבל כשאני מצליחה לפצח את הקוד הגנטי שלו ולהפעיל אותו כמו שצריך, הוא מרגיש רך ונעים כמו לישון באלכסון במיטת קינג סייז עם מצעים צחורים בריח של כביסה.
כשמעיין הנעורים שלי קם בבוקר עם המיחושים ההיפוכונדריים שלו אה-לה יורם מקרובים-קרובים ("כואבים לי השרירים", "יש לי סחרחורות", "שורף לי בשניצל של האוזן") זה מקפיץ לי את הפיוז של קולות הצריך והאסור, ויוצאים לי מהפה דברים מגעילים, כמו: אם לא תתלבש ותתארגן עכשיו, אין טלוויזיה ואין מחשב ואין אפילו דמי כיס, ועוד כל מיני אמירות זוועה שעושות לי בחילה קיומית מעצמי. חופשי נכנסת לפינות האלה, גם כשיודעת כמה קשה לצאת מהן.
אבל כשהוא מסתכל עלי בעיניים הגדולות שלו כשמאחת מהן מבצבצת דמעה בגודל של ביצת פברז'ה ואומר לי שהוא רק רוצה יום חופש, נפרץ לי כל הסכר של האפשר והמותר ששואב לקיבינימט והלאה את כל הסמכות ההורית בשנקל שלי.
מה זה אומר עלי כאמא? חלשה? מפנקת? רכה? לא סגורה על עצמה? שרוטה? מאפשרת? כל התשובות נכונות. מה זה אומר עלי כאדם? חסרת חוט שדרה? חלשה לפרקים? טונוס שרירים נמוך? חשופת פגמים? גם.
הילדים הם גשר אל עצמנו שנתן לנו הזמן, כתב שלום המלך, ומעיין הנעורים שלי הוא בסך הכל סייסמוגרף של עצמי. עצמי רוצה להתכרבל מתחת לפוך ולשחק רמיקוב. עצמי רוצה שילטפו לה את הפנים ויבטיחו שהכל כשורה בעולמה, גם אם הכל לא. עצמי צריכה לקחת שני צעדים אחורה כדי להמשיך קדימה לשלב הבא. עצמי צריכה להתרוקן כדי להתמלא פעם נוספת. בתוך ים הצריך והאסור שהחיים האלה מכתיבים לנו, מותר מדי פעם שיהיה אפשר. הכל בסדר.
[youtube _ouCTRQTCeU nolink]