ביקשתי ממנו כל כך יפה. הסברתי את ההיגיון, העליתי טיעונים מאוד משכנעים. זה גם הגיע לתחנונים. במשא ומתן מולו אני מפסידה תדיר. אני הולכת לשיח כמי שהולכת להפסיד. הקול הגבוה מביס אותי כל פעם מחדש. אני מאבדת את זה בכל פעם שהוא לא מתחשב בי. כן, אני, אני, אני. רק אני ושוב אני.
כנראה שאיבדתי את הזיכרון ממרומי גיל 40. או שנולדה אופנה חדשה בבתי הספר, שבה לוקחים את הילדים דווקא בחורף לטיול השנתי. אז כל מה שרציתי זה שילבש חולצה ארוכה ולא קצרה כשמערכה חדשה של גשמים מתחילה, ובחוץ 13 מעלות. שישים גרביים ארוכות ועבות. אני רבע פולנייה וזה מקנה לי את הזכות הבסיסית להלביש את הילד הרזה שלי בעוד שכבת הגנה.
הוא, ממרומי גובהו וקולו המשתנה סינן מילים לא ברורות בין השיניים. הן לא היו נחמדות, אני בטוחה. אני האויב שלו כרגע. זה שמנסה ומתחנן להעמיס עליו שכבות מהן הוא מנסה להתנער. גיל 14 הוא גיל נוראי. נוראי! מאבקי כוח בלתי פוסקים. אני מנסה לבחור חכם את המילים שלי, את הבקשות וההוראות. רוב הזמן מניחה לו לגדול כשאני משקיפה מהצד, יחד עם זה, מנסה להחזיר אותו למסלול בטוח כשאני מרגישה כשהוא גולש לצדדים.
אני מתניעה את הרכב, הוא זורק את התיק הגדול מאחור, בחבטה. כועס. נכנס לתוך הרכב. כועס. לא ויתרתי. נתתי לו שתי סוכריות אקליפטוס נוספות והוראות לקחת בכל פעם שייתקף בשיעול שהתחיל שלשום ולווה בנזלת. עדיין כועס. היו שניות ששקלתי לעשות פרסה ולהחזיר אותו למיטה החמה שלו, לחממה השבטית שלי.
הפרידה הראשונה הקשה הזכורה לי כעת, אחרי הפרידה הטבעית שלי ממנו כשהיה כמעט בן שנתיים בגן, היתה כשאני ואביו נפרדנו. הוא היה בן חמש, אחותו שנה וחצי. בשנים הראשונות כאב לי בכל הגוף כשראיתי תמונות שלהם באירועים שלא היו בשליטתי. הם לבשו בגדים שלא הכרתי, חייכו חיוכים שלא יועדו לי. חיים שלמים מקבילים שלא היו קשורים אליי.
המתבגר שלי יצא מהרכב, מלמלתי לעצמי, לו, שכולם נראים עטופים היטב. עצרתי בצד, הוא יצא, אמרתי לו את כל הדברים הטובים שעלו בדעתי. איחלתי לו הנאה, הצינה חדרה לרכב וקיררה את אפי. הוא יצא החוצה לטיול שלו, מקום שלא קשור אליי. עוד מקום כזה בעולם. התעכבתי עוד שנייה אחת, כי אני מכירה אותו. הוא לא רוצה את הנוכחות שלי שם. מעדיף שאסע ואניח לו בעולם שלו.
נזכרתי ביום הגיוס שלי. יום מרגש וטראומטי. הורים מלווים, אמא בוכה, אני בחולצת משבצות לא עבה במיוחד, בדיוק כמוהו. מרגישה קטנה ולא שייכת. ולא רציתי שירגיש ככה, חסר אונים מול העולם הגדול, אז לא בכיתי לידו. בכיתי רק כשיצאתי ממתחם האוטובוסים בכי קטן והכרחי.
שחררתי.
עד הווצאפ למחנך ולקבוצת ההורים.