הגעגוע הכריע אותי. הלב ביקש והגוף חיזק ועודד, עד שאזרתי עוז וקפצתי למים. התחלתי ברדודים, שיאפשרו לי להתרגל למים הקרים בקצב שלי. זה לא פשוט בשבילי, לפגוש את העולם הזה, שבו יש חוקים וקודים שאני לא באמת מכירה, בתוספת ה׳חבילה׳ שאני סוחבת איתי.
אישה לא כל כך צעירה, אחרי עשרים ומשהו שנות נישואים ושני ילדים, עוד כמה שנים כגרושה, במהלכן התמודדתי עם סרטן השד, שבשבילי היא המחלה שהכי נוגעת בנשיות ובמיניות. יצאתי מההתמודדות עטורה בצלקות בגוף וגם בנפש, וכך יצאתי שוב לעולם, שכולו חדש ולא מוכר לי.
אחרי לא מעט זמן של כמיהה עמוקה שרק הפחד עצר אותי מלממש אותה, זה קרה. נוצר קשר, ואני באתי אליו כך, כמו שאני. העזתי להניח את נפשי בכפו של האחר, לשים את הפחדים והכמיהות בחוץ, שיוכל לראות ולבחור. זה הרגיש טוב. הרגשתי מולי רגישות, עדינות, סבלנות לקצב שלי, שאולי לא הולם את גילי הכרונולוגי. ובטחתי בו. והסכמתי לזוז מהמקום שנתקעתי בו, להתקרב ולפתוח את הלב שלי ולהרגיש. בתוך האינטימיות הבלתי צפויה הרגשתי את הבדידות שלי שמחפשת לנוח קצת ולהשתחרר, ויכולתי להרגיש בתוכי את הבדידות שלו. וזה היה נעים ואינטימי וקרוב. לא נאמרו מילים שם, אלה היו רגעים של לבבות שדיברו זה אל זה בשתיקה.
לא ידעתי שאני יכולה להיות כל כך קרובה לעצמי ואל האחר ולא לברוח. נבהלתי. וגם התענגתי על התחושה החדשה-ישנה הזו. וחיכיתי להמשך, רציתי שיגיד שגם הוא הרגיש את הלב שלו, ושגם הוא נבהל אבל הוא לא בורח. אבל לא כך זה קרה, ואני נשארתי עם העלבון העמוק, הילדי משהו, על שהנחתי את כל כולי בפניו, והוא בחר לוותר עליי.
ועכשיו אני רוצה לבכות את העלבון של הדחייה, והדמעות לא באות. יש לי תמונה שלי בוכה בקול ובדמעות גדולות, ואני יכולה להרגיש את ההקלה שתבוא אחר כך, ההקלה שתביא את האומץ לעשות את אותו הדבר בדיוק שוב, עם מישהו אחר, שוב ושוב, עד שיגיע זה שיבחר להיות איתי ככה, כמו שאני, עם הצלקות הנראות והחבויות ועם כל הטוב שיש בי.
לקפוץ למים ולא לטבוע
