בדרך כלל מדובר בסך הכל ביום או יומיים. אני יודעת שהן קוראות, אבל אין לי מושג מה הן חושבות. ״הימים הבטוחים״ מאוד אהובים עליי, אני מתהלכת בהם כאילו אני בתוך עננים, אבל לא סתם עננים, אלה ענני נוצה, כיפיים, מלטפים ונעימים. התחושה בלב גם היא מאוד נעימה. האבן (או יותר נכון – הסלע) נעקרה מהלב ואני מצליחה לנשום שוב. אני מחייכת אל העולם, בדרך כלל הוא מחייך אלי בחזרה, אני מרגישה גבוהה בכמה סנטימטרים (וזה סופר קריטי למישהי שגובהה 1.52 ס״מ), אני מרשה לעצמי לראות טלויזיה, לקרוא ספר, בקיצור – פאן לי במקסימום.
אבל כל זה מתאדה ונעלם ברגע שמגיעה הודעת מסנג׳ר עם המילה הנוראית ״סיימתי״. כמעט מייד הלב שלי עושה היפוך, לעתים הוא אפילו יוצא מהכלוב שלו וגולש למטה אל הרצפה. אני לא חושבת שאפשר להסביר במילים את הפחד הזה. דפיקות לב מואצות, לפעמים אפילו הקצב משליש את עצמו, הדם מחליט לנטוש את הפנים ולהתאדות ויש לי רעש לבן באוזניים. קצת דומה להתקף חרדה, או שבעצם זה בדיוק כמו התקף חרדה.
ואז מגיעה ההתלבטות – לפתוח, או להתעלם? – האינסטינקט הראשון הוא כמובן להתעלם. להתנהג כאילו זה לא קרה, להמשיך להיות בתוך ענני הנוצה, ממש כיף שם, אז למה לעזוב? אבל אז זה מתחיל להציק, ואני מתחילה לדבר אל עצמי.
״נו, תפתחי כבר, זה לא יכול להיות כל כך גרוע״
״את כבר מנוסה, עשית את זה בעבר״
״תפתחי כבר, את הרי מתה לדעת מה כתוב שם.״
״מקסימום, תגנזי את הספר״
אחרי אין ספור משפטי עידוד כאלה, אני נושמת עמוק, פותחת את הקובץ או את המסנג׳ר ומתחילה לקרוא…
בהתחלה הלב עוד דופק בקצב שיא, ולאט לאט ככל שאני מתקדמת בקריאה, הוא מתחיל לחזור לקצב רגיל פחות או יותר.
״השד לא נורא כל כך״ אני אומרת לעצמי, ״את זה אני יכולה לתקן, זאת לא בעיה.״
אבל אז מגיעים המשפטים היותר מלחיצים. כמו: ״הדמות הזאת מעצבנת אותי״, או ״מה זה הסוף הזה?״. אני לוקחת (שוב, ולא בפעם האחרונה) נשימה ארוכה וקוראת עוד פעם.
ואז יוצא לי המשפט הבא: ״טוב, אני מפסיקה לכתוב, זה לא בשבילי.״
כמה סטירות לחי מצלצלות (וירטואליות כמובן) מקוראות הבטא שלי, ואני חוזרת למוטב, או במילים אחרות, מחליטה להתחיל לעבוד על ההערות.
הדבר שהכי מדהים אותי ושקורה כל פעם הוא שההערות שונות לגמרי מההערות שחשבתי שאקבל. בזמן שאני כותבת אני שומעת אותן לוחשות לי באוזן: ״מה זה השטויות האלה?״ ולעתים גם צועקות: ״זה לא אמין!, מה זה טלנובלה?״ אבל כשמגיעות התגובות, הן שונות לגמרי ממה שציפיתי. הן מפתיעות אותי כל פעם מחדש.
אני חייבת להודות שדבר אחד עשיתי טוב, בחרתי לי קבוצת בטא נפלאה. לכל אחת יש את ׳התפקיד׳ שלה. אחת רומנטיקנית ללא תקנה שמדברת איתי על העלילה בשלמותה, על הדמויות, על התחושה הכללית בזמן הקריאה. אחת רגישה לפוליטיקלי קורקט וממרקרת לי את כל הפעמים שלקיתי בחוסר אחידות. גם אם רק רמזתי לכך בתחילת הספר, היא כבר תמצא מקום שבו אמרתי בדיוק את ההיפך. והאחרונה מוצאת את כל החורים הלא אמינים בעלילה, כמו חוסר דיוק בזמנים, סצנות לא הגיוניות וכו׳. כולן ביחד יוצרות את הקוראת המושלמת, כי הן משלימות האחת את השניה.
אז אתמול ישבתי במשך חמש שעות ועדכנתי את הקובץ עם כל(!) ההערות. ישבתי עם הטיים ליין של הסיפור ושברתי את הראש איך אני משנה אותו בהתאם להערות.
זהו, אני מוכנה, גירסה שנייה של כתב היד יכולה לצאת לדרך.
הקשיים, החרדות, הפחד שאולי לא אצליח במשימה – כולם עדיין שם, לוחשים לי באוזן כל זמן הכתיבה. אבל אני מזכירה לעצמי כל הזמן, שכבר עשיתי את זה פעמיים, שאני מסוגלת, ושוכתב היד יהיה הרבה יותר טוב מהגירסה הראשונה.
״תקליקי על הקובץ, תפתחי אותו ותתחילי לעבוד״ את המשפט הזה אני אומרת לעצמי שוב ושוב ושוב מהבוקר. תיכף זה יקרה, ממש עוד שנייה. אני רק צריכה לשחרר את ענני הנוצה…
