ביה"ס שלטם ודקל למדו בו יעשה אזכרה לציון 10 שנים למותן. הם עושים כל שנה אזכרה. שאפו. לי היה חשוב להיות מעורבת בתכנים. רציתי שיכירו אותן. מאד רציתי שיקראו קטע מסיפור שדקל כתבה, שיראו את שתיהן באזכרה איך שהן היו, עם היצירתיות, ההומור, והדמיון. הם ענו לי שהסיפור של דקל לא מתאים לקהל היעד. ביקשו שאשכתב את החומרים בצורת מכתב לבנות כי "הטקס הוא בסימן כתיבת מכתבים לאחרים מתוך געגוע." כמובן שחשוב לי להשתלב בתוך הריבוע של מערכת החינוך אז פעלתי מהר על פי ההוראות, וכתבתי ל"אחרים" מכתב.
לטם ודקל שלום
ביה"ס שלמדתן בו רוצה שאכתוב לכן בסימן געגוע. למה דווקא געגוע? אני יודעת למה? ככה. ממתי אני מבינה מורות? נתחיל מזה שהחומר שכתבתן בגיל בי"ס יסודי "לא מתאים לקהל יעד של בי"ס יסודי". מבאס את התחת שלא יכולתן לחכות. אולי אם הייתן מתות כמה שנים יותר מאוחר היה לנו פה חומר רציני שאפשר היה לקרוא לפני קהל יעד של תיכוניסטים ברופין. די להתעצבן לי במח. אני יודעת, לטם, שלא אהבת את הבי"ס, כמה שנים את יכולה לחפור, למה שלחתי אותך לשם למה? אני יכולה להגיד לך ששנאתי כל יום ששלחתי אותך לשם, זה עוזר לי עכשיו? זה עוזר לי לחשוב שלא רק שלא ראו אותך, כשלמדת שם, זה בטח לא מעניין אותם היום.
תכלס, כשהילדים שלך מתים, רק את רוצה לצעוק כל היום מי הם היו, לקפוץ לטנדר של האלטע זאכן, לצעוק ברמקול, במקום ספה מיטה טלוויזיה, לצעוק, איזה ילדות הן היו! איזה ילדות! בית בית לעבור, היה לה כשרון לציור! הייתה גם מארגנת קייטנות לקטנים! צאו למרפסות! הודעה חשובה! גם שירים הן כתבו!! יאללה, תעשו לי טובה, העולם כבר מזמן עבר תאריך. כנסו לפרופורציות. תבינו איפה אתן חיות, סליחה, מתות. כל החברים של לטם בצבא, ושל דקל מסיימים י"א. מישהו נשאר תקוע בזמן חוץ מכן וחצי ממני? כלום לא אותו דבר. מיתר לא מכיר אתכן, מסתכל בתמונות שואל זאת לטם זאת דקל? אח שלכן. לא, גם משי לא זוכרת. מה אתן עכשיו בוכות לי במח מה? אני יודעת שטיפלתן בה יפה. תודה רבה. עד גיל ארבע. אתן ממשיכות ככה אני מפסיקה לכתוב. אני מנסה להתרכז בסימן געגוע אתן באות לי עם כל הסימני שאלה ואני כבר לא יודעת באיזה סימן אני. נו, תשאלו. מה? מה עם הדברים שלכן? לא שומרת. לא. מה אתן ילדות קטנות? מה יש לי לעשות עם טונות בובות ורהיטים לבובות ואביזרים לבובות כל הבית היה פה מוזיאון בית הבובות. העפתי, ברור שהעפתי. די כבר. אני אומרת לכן, אני מגישה את זה ככה למורה. עוד מילה אחת שלכן, אנחנו כולנו מקבלים פה שלילי על המכתב הזה. אז אני עכשיו נושמת עמוק בשבילכן, ואתן רק מקשיבות. ביקשו מכתב. לא דיון. עדיין ממשיכות עם מה העפתי? את הבגדים את המיטות את השולחנות את כל הקשקושים והמחברות וכל האוספים של הספרי מדבקות מי צריך את כל המדבקות והקלפים האלה בערימות? איפה רציתן שאני אשים את זה? בחדר של מיתר? ברור שקצת שמרתי. מה שנכנס פה למגירה. ואיפשהו יש לי שן. היתה שן של לטם שהיא שמרה בקופסא לפיית השיניים או לאיזה פייה אחרת שתיקח אותה. בסוף הפייה השאירה את השן, לקחה את הילדה. אז זהו. שן. אשה מסתובבת עם שן במקום עם ילדה. מה יש שאת בוכה לי עכשיו בגוף? כמה אני יכולה עם הבכי שלכן, עם החלומות שלכן, עם הכשרונות שלכן, עם הפספוסים שלכן, עם מה שהייתן, עם מה שיכולתן להיות. אני אומרת לכן חד משמעית, ושיהיה לכן ברור, כמו שאמרתי למשי בבוקר, זה שאני אמא שלכן, זה לא אומר שאני יכולה הכל. לא הכל אני מסוגלת. גם לאמהות יש את הגבולות שלהן. את "סימן כתיבת מכתבים לאחרים מתוך געגוע" אני עוברת על ארבע. אז מה? לא יעבירו אותי את הטקס? כל המורות יסתכלו עליי ברחמים איזה מסכנה? לא הצליחה לשכתב? אז לא. לא הצליחה. איך מסיימים פה את המכתב? גם סיום אין לי. יש איזה אמא שתיתן לי להעתיק את הסיום, או שאולי יעשו לי כבר טקס מועד ב' ודי.
באזכרה במושב, בגן זיכרון, ב 30.6 ב 18:30 אשלב טכסטים וציורים של לטם ודקל. אין מצב שלא. ואתם מוזמנים. עד אז, אולי תשמעו אותי ברמקול של הטנדר של האלטע זאכן צועקת.