"לעשן כמו גבר"
מונודרמה המבוססת על חיי הציירת פרידה קאלו.
בימוי: מיקי יונס
הפקה: שי גבריאלי
עיצוב תלבושות ותפאורה: טל קילשון
הוצג בתיאטרון 'הקוביה', המרכז לתרבות, גן מאיר, תל אביב.
התרגשתי לקראת ההצגה. התרגשתי מכיוון שפרידה קאלו היא אחת האמניות האהובות עלי. לפני שנים נכחתי בתערוכת ענק שערך לכבודה מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ועד היום תלויים פוסטרים ממוסגרים של ציוריה מאותה תערוכה על קירות ביתי. האישיות הכול כך רב גונית שלה, הכישרון האדיר ולעומתם החיים הקשים מלאי סבל וייסורים לא יכולים שלא להשפיע ולחדור לנשמה. יפית לוי חודרת לעורה של פרידה קאלו והן אחת.
התרגשתי להגיע כי זה לי ביקור ראשון במרכז לתרבות בגן מאיר, עליו שמעתי רבות. איתרע מזלי שדווקא גשם, רוחות ובוץ ליווי אותי בחיפוש לא קטן ברחבי גן מאיר עד שראיתי אורות מנצנצים בקצהו. חשתי לרגע כילדה התועה ביער, אך סוף טוב הכול טוב.
יפית לוי הייתה הערב פרידה קאלו. פרידה, הננעלת בחדרה ולא נותנת לרופאיה לכרות את רגלה. בתוך ארבע קירות וכמה רהיטים אנו עוברים אתה מסע בזמן לפרקים משמעותיים וקשים בחייה. מסע מטלטל, סוגר חשבונות אישיים וחשבונות עם מוסכמות החברה.
קשה היה להפריד בין יפית לפרידה. שתיהן הפכו אחת במשחק ענקים. הישיבה בתיאטרון האינטימי בשורה ראשונה מחקו את הפער בין השחקנית לקהל. אני נכנסתי לעורה והיא חדרה לנימי נפשי.
המעברים החדים מסבל, כעס נוראי ומרירות להתרפקות על רגעי אושר מעטים שהיו לה מופלאים. הרגל הנגררת, הסד על הרגל ועל כל הגוף, הקביים היו כלי ביד היוצר וקיבלו חיים משלהם. רגע היא נכה נגררת על הרצפה ורגע אחר היא רקדנית ולוליינית.
היא אוהבת את אביה שהיה נכה כמוה, היא אוהבת את אלחנדרו, אהבתה הראשונה מגיל 14, היא נזכרת בניו יורק, כל אלו נקודות אור עליהם האפילו אם קרה הבזה לה, בעל בוגדן, מחלת הפוליו בילדותה ועשרות ניתוחים בעקבות תאונה דרכים קשה. הקרע עם האם המעריצה את הבת השנייה, זו היפה שהתחתנה בשמלה לבנה לגבר מבוסס אך בזה לפרידה בחליפת גבר ובגוף פגום, הוא הקשה ביותר.
היא נזכרת שלא יכלה לשחק עם הילדים ולרוץ כמו כולם. "לפרידה רגל מעץ" רודף אחריה. היא בוראת חברה בריאה ויפה הנמצאת בתוכה, זו הפגומה.
היא מאמינה שאמה הייתה מעדיפה להחזיר אותה לבטנה מאשר ללדת אותה. כמה פצעים קיימים בנפשה מהאם הקשה. אפילו בעלה, שבגד על לימין ועל שמאל, האמין שהיא ציירת טובה ממנו ואכן, היא אחת האמניות המופלאות של המאה העשרים.
וכציירת צירה הרבה את עצמה כפי שראתה את דמותה במראה בתקרה בזמן ששכבה עם גבס שנה שלמה.
פרידה מורדת במוסכמות. מי אמר שאישה לא יכולה ללבוש חליפה ועניבה, מי אמר שתפקידה רק ללדת ולהיות בבית. בניו יורק ידעה אהבת אישה עליה היא מתרפקת באושר כי אפשר ליהנות גם בלי גברים.
אך משהו קורה, נולד בה הצורך ללדת ילד. האם זהו טבע האישה או מוסכמות החברה? אולי שניהם?
אישה הכלואה בגופה החולה אך לא נותנת לעצמה להיות כלואה במוסכמות החברה.
העבודה הגופנית הפיזית של יפית בהצגה מעוררים התפעלות והשראה. יצרים וחלומות בוקעים מתוכה. הדיוק בפרטי הביגוד, איפור, שיער מרשימים.
הצצה לפמיניסטית, משוגעת, פרועה, גבר-אישה? כשרונית, סוראליסטית ( היא לא הסכימה להגדרה), יצרית ו'אוכלת את החיים' למרות המגבלות הקשות.
אישה שסללה דרך לנשים רבות עד היום.
ציטוטים שאהבתי:
"בחליפה זאת, אני מפקיעה את עצמי מההגדרות שלכם, רבותיי, שנעוצות כחיצים בתוך גופה החולה של החברה"
"שתי תאונות קשות התרחשו בחיי, תאונת הדרכים והנישואים לריברה ”.
ההצגה אינה קלה לעיכול אך מעוררת מחשבה, חודרת לרגש ובהחלט משכנעת.
קצת פרידה המקורית. הציור עם התוכים אצלי על קיר.
