'הצרה עם עזים וכבשים' – ג'אונה קאנון

**************************************************************************************************************************

פעם בכמה זמן, מתגלגל לידינו הספר הנכון?

לי זה לא קורה לעיתים תכופות.

ושזה יקרה כבר בשנייה הראשונה ששמעת את השם, בלי לראות אפילו את הכריכה, בלי לדעת דבר וחצי דבר עליו או על מחברו, בכלל נדיר.

אז חברים, הפעם זה קרה לי ובגדול.

הבעיה התחילה כשפתחתי אותו. כי כמו שמצטייר משמו יש פה צרה.

אז הדבר הראשון שיש לי לומר על הספר הזה שיש לו באמת צרה גדולה.

הצרה הגדולה עם עזים וכבשים, זה שלא יכולתי לקרוא בו ברציפות…

והכל באשמתי, לא היה לי את הזמן.

ובכל פעם שנאלצתי לעצור, הדבר העציב אותי.

על הספר שמעתי במפגש עם המתרגם שלו – שי סנדיק (שהוא גם המוציא לאור שלו יחד עם שותפתו דורית תמיר). הלכתי לשמוע את שי בהרצאתו 'מסעות אמה בארץ הקודש' על התרגום שלו לספר 'אמה'–ג'יין אוסטין. שי היה מרצה מקסים, מסקרן, ידען ומעורר עניין, וככזה לקראת סוף המפגש המרתק, הוא סיפר על הספרים הבאים שעתידים לצאת בהוצאתם (תמיר//סנדיק), ובניהם סיפר שאחרי שהוציאו את 'שיר לאיזי ברדלי' האיכותי והמוצלח, הם חיפשו את ה-ספר הבא. מחברת הספר ( 'שיר לאיזי ברדלי)', קריס בריי, שהתארחה בארץ ע"י ההוצאה, סיפרה להם על ספר חדש שהיא קיבלה לקרוא טרם יציאתו, על מנת לכתוב תקציר עליו – סופרת חדשה, ספר ביכורים, ושנראה לה שכדאי להם לשים יד על הכתב הזה.

השניים הללו יצרו את הקשרים הנכונים, התחילו לקרוא, והבינו שיש בידם אוצר. וכך לאחר מס' ימים מורטי עצבים, נחתמה עסקה לתרגומו והוצאתו לאור בארץ, גם בעברית, באותו היום בו הופץ בעולם בפעם הראשונה (הישג מאד מכובד, כיוון שבדר"כ התרגומים בארץ יוצאים במיקרה הטוב רק מס' חודשים לאחר יציאתם בארצות מוצאם).

משהו בסיפור של שי שווא את ליבי, ומיד ידעתי שאת הספר הזה אני ממש רוצה לקרוא.

אז בשבוע שעבר כשהגיע עותק חדש של הספר לידי, מיד פתחתי אותו בחיוך גדול, ולמרות שמו הבעיה היחידה שנתקלתי בה הייתה כפי שכתבתי כבר, שנאלצתי כל פעם להניחו מידי בגלל התחייבויות ומטלות קודמות.

ואחרי כל ההקדמה הזו, מה מצאתי לי?

♥ שתי ילדות בנות 10, בקיץ חם מאד בשנת 1976.

♥ שכנה שנעלמה בנסיבות מסתוריות.

♥ שדרה אחת. שכונה אחת. בפרבר אנגלי. עם שכנים שמתעסקים האחד בענייניי האחר.

♥ מסע לחיפוש העזים והכבשים. (והדברים שלא נראים בדיוק כפי שהם אמורים להצטייר)

♥ ובין לבין כל אלו, ממתקים ותופינים אנגלים, תרתי משמע.

גב' קריזי-מרגרט , אשתו של ג'ון נעלמת יום אחד מביתה.

השדרה הקטנה בה גרים שכנים ותיקים המכירים איש את רעהו, וחיים חיים מלאי ערבות הדדית, שלא לומר התערבות הדדית, מנסים להבין מה קרה, ומה זה אומר באמת? (בפתחו של הספר ישנו תרשים של בתי השכונה והדיירים המאכלסים אותו שעוזר מאד להתמצא בשטח ולהבין את הקרבה האישית והפיזית בין דייריה).

"השכונה תמיד התנהלה ככה. מצעד של אנשים, קשורים זה לזה בעבותות של טרחנות וסקרנות, מעבירים את סבלות הזולת בינהם כמו חבילה" (עמ' 387)

אבל מי שהכי מוקסמות מהעלמות זו, הינן שתי ילדות בנות 10, סקרניות ובעיקר משועממות והן יוצאות למסע לגילוי התעלומה: מה קרה לגב' קייזי?

מסען של השתיים, גרייס וטילי, מתחיל בכנסייה המקומית בשיחה עם הכומר:

"איך מוצאים את אלוהים?" שאלתי, "איפה הוא?" "הוא בכל מקום." הוא נופף בזרועותיו כדי להראות לי. "פשוט צריך לחפש."

"ואם נמצא את אלוהים, כולם יהיו בטוחים?" שאלתי.

"כמובן".

"אפילו גברת קריזי?"

"מטבע הדברים."…

"אני לא מבינה איך אלוהים יכול לעשות דבר כזה," אמרתי. "איך הוא יכול למנוע מאיתנו להיעלם?"

"את יודעת שאלוהים הוא הרועה שלנו גרייס. אנחנו רק כבשים, כבשים ולא יותר. אם אנחנו לא הולכים בתלם. אלוהים צריך למצוא אותנו ולהחזיר אותנו הביתה." (עמ' 23-24)

השיחה הזו עם הכומר, מוציאה את שתי הבנות למשימת בילוש, על מנת לחפש את העזים הסוררות בתוך עדר הכבשים של אלוהים, וכיוון שאלוהים שנמצא בכל מקום והן מתחילות בביתי השכנים ואולי בעזרתם, תימצא גב' קריזי (ותושב אל העדר).

אלוהים לא יהיה בנמצא, אבל הסתרות ושקרים יעלו ויצוצו ויחשפו סודות אישיים ומשותפים

שישפיעו על כל השכונה בקיץ אפוף גל החום הזה.

"אני רוצה שאלוהים ישמור על כל מי שגר בשכונה". אמרתי לבסוף. "כמו רועה".

"אבל רק על הכבשים," אמרה טילי. "אלוהים לא אוהב את העזים. הוא שולח אותן לשממה ולא מדבר איתן יותר לעולם".

וולטר נשא את עיניו. "עזים?"

"כן, בטח." אמרתי. "העולם מלא בעזים וכבשים. פשוט צריך לנסות להבין מי זה מי." (עמ 234).

כולם מאשימים את גל החום במה שקרה, וכשטילי מנסה להבין ושואלת

"למה אנשים מאשימים את החום בהכל?"…

עונה לה גרייס: "זה יותר קל."…

"יותר קל ממה?"

"מלספר לכולם את האמת". (עמ' 30)

דרך ההצצה זו לבתי השכנים אנו נחשפים לאוסף של אנשים שחיים אחד, ובתוך, חיי הזולת.

הם יודעים הכל, מתערבים בכל דבר, ומנסים להסתיר סודות אישיים וסודות משותפים מחורף אחר בשנת 1967.

אני מרשה לעצמי להטלות בעצים גבוהים וצטט את נטע גורביץ כשכתבה על הספר:

"פעם בכמה זמן מגיע ספר ביכורים כזה: מקורי, בשל… כל כך קלאסי שנדמה כאילו היה פה מעולם. דמיינו את "עקרות בית נואשות" פוגשת את "אל תיגע בזמיר"-אבל בריטי-ותקבלו מושג לגבי הדרמה הקלסטרופובית הרוחשת בין דפי הספר ובתי השדרה."

נטע הצליחה לתמצת במס' מילים בדיוק, את האווירה המוגשת לנו בספר הנפלא הזה.

שתי הילדות הסקרניות הללו שזוללות ממתקים בכל בית בו הן מתארחות {בסופו של העותק הישראלי של הספר, יש מילון תמונות של כל שלל התופינים, דבר שמשמח לב ועוזר מאד להבנת כל השמות הבלתי מוכרים לחיך הקורא הישראלי, (אני תמהה אם כך הדבר גם בעותק באנגלי.)}

הן מובילות את החקירה בחוש הומור (יש לומר בריטי לחלוטין), ובתמימות ילדית (לא ילדותית), ולמעשה בלי שיבינו הן פותחות תיבת פנדורה וחושפות הסודות אפלים שהוסתרו בקפידה מאחורי הדלתות בשדרה.

"נאלצתי להישען לאחור בכסא כדי לחשוב על זה.

לפעמים מבוגרים אומרים דברים הגיוניים, גם אם לא ברור בדיוק מה ההיגיון שבהם."

(עמ' 242)

העלילה נעה על במישורי זמן, ההווה – המלווה בגל חום קיצוני, שגורם לאנשים "לאבד את זה", והעבר – שנע אחורה וחושף לפנינו את שארע לפני החגים בחורף 1967.

השיחות עם השכנים יגלו לנו שגב' קריזי, כמו הבנות, גם שוחחה עם כולם ולמדה מהם על שהיה. ועכשיו כולם מוטרדים מה ועד כמה היא יודעת, וגרוע מזה, מה היא תספר אם וכאשר היא תחזור?

♥ הומור בריטי דק.

♥ חברות.

♥ קהילה מתערבת ומתערבבת.

♥ יחסים בין אדם לחברו ולשכנו.

♥ דעות קדומות.

♥ גזענות.

♥ אמנות טפלות.

♥ רכילות.

♥ וקיץ אחד של התבגרות.

כל אלו עולים וצפים מבין שורות הספר.

והכל בחן עטוף בממתקים והפתעות שרקחה לנו ג'ואנה קאנון, שבמקצועה הרשמי היא פסיכיאטרית וזהו למרבה הפלא ספרה הראשון.

בשנת 1976 שברובו מתרחשת העלילה הייתי גם אני ילדה (צעירה מעט מהשתיים האלה), ילדה שכמו שתי הבנות הללו הלכה לספריה העירונית כדי לחפש הרפתקאות וממתקים בין דפי ספרים, אני רוצה לצטט עוד קטע מהספר שמדבר על ילדות וספריות:

"גברת מורטון דחפה את הדלת של הספרייה, וטילי ואני עברנו מתחת לזרועה. הספרייה הייתה המקום האהוב עליי ביותר בעולם, אחרי החדר שלי. היא הייתה מכוסה בשטיח ומלאה בכונניות ובשעונים מתקתקים ובכסאות קטיפה, בדיוק כמו סלון של מישהו. שרר בה ריח של דפים שלא נהפכו והרפתקאות שלא נחוו טבכל מדף חייכו אנשים שעוד לא פגשתי ומקומות שעוד לא ביקרתי. בכל פעם הלכתי לאיבוד בין מדפי הספרים ובין חדרי העץ המבריקים, וכל שנותר לי היה להחליט מה המסע הבא שאצא אליו…" (עמ' 150-151)