הרצפה קרה קרח במסדרון בית החולים אני ואור יושבים והקור נכנס לגופי.
לחשתי לו משפט אחד מאוד חזק " אני מבטיחה לך שאקבל אותך ואת האוטיזם שבך,
"הושטתי לו את ידיי ואחזתי בחוזקה מפחד שיברח לי, גופי רעד כאילו בחוץ8 מעלות מינוס,אבל בחוץ זה היה יום קיצי וחם. ליבי פחד,ידעתי שזה לא בסדר שהלכנו ללא קבלת האבחנה,האבחנה שהייתה לי כמו כתובת קעקע, פחד עצום, חששות. החלטתי לצאת משם ולהשאיר כמה רגשות וידעתי שאחזור לאסוף אותם, ביחד עם האבחנה, הייתי חייבת לעכל, להבין.
אנחנו יוצאים מהמחלקה, אור צורח בכל רחבת החניון של בית החולים,הוא צועק כלפי חוץ ומסתכלים עליו, הלב שלי זועק כלפי בפנים, כל הגוף רועד, ושואל רק שאלה אחת: למה ?
אני שואלת את עצמי בשקט,וישר מנסה לנשום ולהירגע, יודעת שהבטחתי משהו וחייבת לקיים.
ההבטחה היא כמו טקס ההשבעה בטירונות, צעקתי כמו בטקס אך הפעם בלב" אני נשבעת לך אורשוק שלי ".
מגיעים לאוטו אור שמח כל כך,מנפנף בידיו וצועק צעקה לא ברורה.
אנחנו יושבים באוטו, הוא מאחור, ואני מקדימה מסדרת את המראה ומסתכלת עליו, הוא כועס נורא רוצה שנתחיל בנסיעה, מכעס הוא דופק את ראשו בחלון, אני מנסה לנשום עמוק, ולהבין משהו.
אני מדמיינת שמולי עומד מסך גדול, רואה את הלידה של אור, שומעת את הבכי הראשון שלו, נזכרת כמה שמחתי באותו הרגע, ונזכרת בעתיד שתכננתי לו, ואת כל החלומות שחלמתי בשבילו.
פתאום עומד מולי אדם מבוגר ופשוט מעיף את המסך ההקרנה והסרט נעלם.
הוא מתקרב לשמשה שלי ופשוט שר לי :
אתה הילד שביקשתי
שעליו תמיד חלמתי
זה אני שמחייך בקטן
בחיי אגן עלייך
ואשמור את צעדייך
שתמיד תהיה בטוח כל הזמן….
את ההלם מהשיר שהאדון שר לי, העפתי ממני,לטובת הצרחות של אור למה לא נוסעים.
נוסעים הביתה, נסיעה ללא מילים, השקט שלט על הנסיעה, והדמעות שלי עבדו ללא הפסק.
אנחנו עולים במדרגות אור שמח כל כך לחזור הביתה, אני פותחת את הדלת ומחפשת את הספה הכי קרובה ולנחות עליה – לדחוף את הראש לכרית ופשוט לטבוע,כנראה שלא בכיתי מספיק באותו היום.
כשאני עסוקה בבכי ובקושי ובניסיון להבין,אור מגיע מחדר האמבטיה עם סבון נוזלי ענקי, אני לא מספיקה להגיד "אור לא " כל הרצפה בסלון מלאה בסבון, אני שותקת ורק מסתכלת עליו רואה את האושר שלו מהסבון,אייך ידיו עסוקות ונהנות מהמגע של הסבון, וכמה שהוא מאושר.
נזכרתי בשיר שהאדון המבוגר שר לי בחלון
להביט בשתי עיניך
לחבק אותך אליי
ולנשם את התמימות המתוקה……
