"הוא נראה בדיוק כמוני כשהייתי תינוק".
"מה פתאום, הוא קופי שלי!"
"אפילו אימא שלי אומרת שהיא העתק של הדודה אילנה"
"אם תראי תמונה של סבתא מלכה תראי שזה בדיוק קלסתר הפנים שלה רק בצבעים שונים".
אבא שלי נהג לספר שכשהוא ראה אותנו לראשונה הוא נבהל. "ראיתי פתאום שני העתקים מוקטנים של עצמי… רק שהייתן יותר יפות "
הבטנו טוב טוב ובריכוז רב במראה אל הבבואות שהשתקפו שם בבירור. שלי מימין ושל אחותי התאומה משמאל.
"אני לא מבינה איך הם לא מבדילים ביננו?" היא אמרה בקול רם והוציאה לי את המילים מהפה.
הנהנתי בהסכמה. מה יש פה בכלל להתבלבל?
לשתינו היה קוקו ארוך ואותו צבע שיער אבל אנחנו בכלל לא הרגשנו דומות, טוב, בטח לא כמו שתי טיפות מים.
לימים, גם כשהלכתי קצוצת-שיער כמו נער, ואחותי קיצרה את הקוקו ל״קארה״, הם עדיין כינו אותנו בשם כלאיים שהורכב מהשמות של שתיינו.. חברינו לספסל הלימודים.
הגיע זמן גיוס. לראשונה בחיי זכיתי לחוות איך זה להרגיש מובחנת ונבדלת ובלי השוואות. הצבא נמנע מלגייס תאומים יחד.
היו הרבה רגעים מחוייכים, בגלל הדמיון.
למשל כששכחתי את המפתחות ואחרי המשמרת שלי בצבא לא יכולתי להיכנס הביתה..
מיד לקחתי אוטובוס לבסיס חיל האוויר בקריה שבו שירתה אחותי, ובעודי מתלבטת מה אגיד לש.ג. על מנת שיאפשר לי להיכנס, המחסום הורם והוא נתן לי לעבור בלי שאלות! הוא אפילו לא שם לב שאני על מדי זית!
***
שאלת הדמיון במשפחה היא באמת נושא מעניין.
תינוק נולד והתגובה הכמעט ראשונית היא: למי הוא דומה?
האם הוטבע בו חותם הוריו?
האם הוא דומה לאחיו?
למה כל כך חשוב לנו למצוא דמיון? כאילו זו הוכחה למשהו נסתר.
לשייכות?, לנאמנות?, למשאלות לב שאנו משליכים?
מה דעתכם?