סוכות.
11 ימי חופש.עם הילדים. רצוף.
אפילו לא יום אחד שלם לבד.
כל ימי החג יחד עם בועז.
יומיים בלבד בחול המועד בהם הייתי איתם מ- 14:00.
שלושה ילדים (7.5, 5.5, 3).
אמא אחת (34.5).
אבא אחד (36).
שגרת היומיום שלנו (כשאין חופש גדול / חגים / שביתות / קייטנות / איסרו חג / ימי מחלה וכו') כוללת:
אמא שמגיעה הביתה בזמן להשכיב לישון או קצת קודם.
אבא שעובד במשמרות ולכן רואים אותו או בבוקר או בערב – שבוע שבוע.
סבתא שמשלימה את החורים הגדולים (בלו"ז ובכיס) בין לבין.
ואז הגיעה חופשת סוכות. גשר בעבודה. 11 ימי חופש.
ת'אמת – חששתי. ממש. לא רציתי.
עד כה (יש עוד יומיים וחצי. חמסה חמסה טפו טפו) יכולה לומר שהיה נפלא!
לא היה מושלם. אבל היה נפלא.
ועבורי, בעולם הפרפקציוניסטי שלי שבו פחות ממושלם זה אפס,
נפלא זה המון.
בעולם שלי, שבו יש חוברת הפעלה תיאורטית של "מה צריך" ו"איך צריך"
ו"מה אמור להיות" והרבה מאוד "מה יגידו" ו"מה יחשבו" – קשה מאוד להצליח.
כי מצליח זה מושלם ומושלם זה בלתי אפשרי.
זה משאיר אותנו (אותי) רוב הזמן עם תחושת כישלון.
וזה מבאס.
וזה קשה.
ו- 3 ילדים זה קשה.
ובעולמי המושלם זה לא אמור להיות קשה.
זה אמור להיות קל וכיף.
בלי צעקות ובלי עצבים.
תמיד יקשיבו למה שאני אומרת. בפעם הראשונה!
תמיד יתנהגו יפה.
ולעולם לא יעשו פדיחות.
וכל שאר בני האדם תמיד יהיו נחמדים.
לעולם לא מגעילים, רעים, מעליבים, תחמנים, או סתם נותני שירות גרועים.
ומילה אחת שמישהו אומר (קרוב או רחוק) לא אמורה לקבוע את המשך גורלו של היום.
קוראים לזה בטחון עצמי.
כשיש ממנו יותר מדי באופן מוגזם, זאת בעיה.
כשיש ממנו פחות מדי, זאת גם בעיה.
זאת גם שאלה של דימוי עצמי.
הכל שאלה של עבודה קשה. עבודה עצמית קשה.
ואני עובדת. מה שנקרא "פול גז".
אז מה למדתי על עצמי בחופש?
שיש לי סבלנות! זאת שחשבתי שאבדה לי.
שיש דברים שאני לא מסוגלת לעשות ודורשים ממני יותר מדי אנרגיה וזה בסדר! זכותי.
במקומם, יש דברים אחרים שאני יכולה ואוהבת לעשות.
ויש את בועז.
והוא מקסים ונפלא ואבא נהדר.
יש דברים שהוא עושה עם הילדים שאני חרדה רק מהמחשבה עליהם.
אז במקום לכעוס (על עצמי – כמובן) על כל הדברים שקשה לי לעשות (כרגע או בכלל)
אני יכולה וצריכה לשבח את עצמי על הדברים שאני כן מוצאת את הכוחות לעשות.
קשה לי לצאת איתם החוצה. קשה לי.
גם לבד לא מתה על זה. אז יחד איתם על אחת וכמה.
זה לא הם. בכלל. זאת אני.
אם תציעו לי עכשיו שתי אפשרויות:
1. לצאת לגינה, לשבת על הספסל ולשוחח עם אמהות אחרות בזמן שהילדים משחקים יפה ביחד
2. להיום איתם בבית ולצייר / להציג
אבחר באפשרות מספר 2.
מה עושים?
רוב פעילויות ה"בחוץ" נעשות על ידי אבא שלהם המוכשר שאין לו שום בעיה לקחת את שלושתם לים, לפארק, לבית קפה, לספארי וכו'.
לפעמים, כשנחה עלי הרוח, אני מצטרפת.
וככה מצאתי את עצמי בזמן שהייתי איתם לבד, מניחה רגע בצד את תחושת הדכאון והאשמה
שאני לא יוצאת איתם "כי צריך", "כי הם יותר מדי מול מסכים", "כי הם צריכים להוציא מרץ"
ושלל תאוריות שאף אחד לא הוכיח שהן אמת.
במקום, עשיתי איתם פעילויות בבית.
לא כולם ביחד וללא הרבה רעש.
בכל זאת, 3 ילדים שצועקים ומדברים בו זמנית, רבים על תשומת ליבי וגם ביניהם,
תוך כדי שיש ברקע טלויזיה וכמה אורות דלוקים – זאת סיטואציה שבסופה אני מסיימת את היום ופורשת לחדר – מותשת ומיואשת.
אז מה עשינו:
מעבר ל"רגיל" – חיבוקים נשיקות וקרבות נינג'ה (-:
– בריכה
בבית.
כן, בבית.
יש לנו בריכה מתנפחת, ועוד אחת קטנה יותר.
שמתי 2 מגבות על השטיח. עליהן את הבריכה הגדולה ובתוכה את הבריכה הקטנה.
מילאתי מים רק בקטנה, עד לחצי.
היה מקום ל-2 ילדים בכל פעם ובכל מקרה ב- 3 כבר אמרנו שלא הולך.
מה אני אגיד לכם? הם היו מאושרים!
קודם כל היו מופתעים כי הם בעצמם לא חשבו שדבר כזה יכול להיות אפשרי.
הסברתי שלא רצים כי יחליקו. שמתי מגבת בדרך וכל מי שיצא (500 פעם לפיפי) התנגב קודם במגבת.
כשסיימנו (קרוב לשעה, לדעתי) – נכנסו להתקלח וככה על הדרך גם נחסכה מלחמת המקלחות.
מה עוד עשינו?
– אוהל / מחבוא
יש לנו מיטת קומותיים.
בעזרת שמיכות יצרנו מחבוא. הכנסתי מאוורר קטן, ניירות וצבעים, פנס וקצת פירות.
את זה עשיתי עם הבן הקטן ולשנינו היה כיף נעים ונוח!
כן, גם אני נכנסתי.
– תיאטרון בובות
ארגז ריק של שתיה שעשיתי בו חור. גזירי נייר שנשארו מהקישוטים שהכנו לסוכה.
את השאר עשתה הבת הגדולה עם הבן הקטן. הכינו בובות ועשו הצגה. אני הייתי הקהל.
לכל הכתוב לעיל יש לי "הוכחות" (-:
– עכשיו מגיעים לעניין הקירות
אסור לצייר על הקירות.
זה ברור, ידוע וגם נאמר.
ובכל זאת, 3 ילדים, מישהו תורן מבריח איזה קשקוש פה ושם.
חשוב להדגיש שהבית שלנו (של הבנק אבל בסופו של דבר שלנו. כלומר לא מושכר).
אני מודה, שנינו לא חושבים שקשקוש על הקירות זה הדבר החמור שיותר שיכול לקרות.
אז יש לנו כמה קירות שכבר לא לבנים (ביג אנדרסטייטמנט)
בערב אחד ארוך, אחרי שכבר נמאס לי לראות את הקיר המקושקש ולאור העובדה שמדובר בקיר גבס
כלומר אי אפשר לשטוף או לקרצף בספוג פלא.
וגם לצבוע יהיה צריך במספר שכבות + זמן פנוי + זמן להתייבש.
החלטתי לקשט את הקיר.
אישרתי מול בועז שמקובל עליו ובמקרה הגרוע ביותר – נצבע אחרי זה.
הבאתי חבילת צבעים – צבעי פסטל / שמן – פשוטים, של הילדים. שום רכישה מיוחדת.
והתחלנו לצייר.
הסברתי לילדים מאיפה עד איפה מותר לצייר והחלטנו מה מציירים.
השותפה העיקרית היתה אלה, הבת הגדולה.
הצטרף אליה בחלקים הגדולים יותר שנתתי לו לצבוע – הבן הקטן אבירם.
ובין לבין הניח את הסמארטפון וזנח את הטלויזיה – הבן האמצעי – הראל ועזר לנו גם.
כשהיה משהו שרצינו וצייר ולא הייתי בטוחה איך – ידידנו גוגל עזר "איך מציירים…." ואז ממשיכים הלאה בהתאם לתמונה.
עבדנו סך הכל כשעתיים וחצי.
במהלכן לא היו ריבים / צעקות / בכי.
רק עבודה מהנה.
התוצאה הסופית:
לאור תחושת ההצלחה שלנו ומכיוון שיש קירות נוספים שמצריכים עבודה, הוחלט להמשיך.
זה קרה אחרי עצה חכמה שקיבלתי מרבקה קופלר (בעלת הבלוג "תמונה אחת וסיפור")
לצבוע בצבע שקוף כלשהו מעל הציורים כך שישמרו לאורך זמן.
אז זאת תהיה המשימה של בועז והיא תבוצע בהקדם האפשרי.
בינתיים, גם הפרוזדור מצריך עבודה.
התחלנו. לא סיימנו עדיין.
במקרה הזה אני עשיתי את רוב העבודה תוך תמיכה מוראלית של אבירם שגם בחר מה מציירים.
בקיר המקביל אלה עובדת על גן חיות.
מה המסקנה שלי מכל העסק הזה?
מלבד ה"אסור" ו"מותר" שברורים ומוגדרים בחוק, כל השאר גמיש.
אין חוקים וכללים.
אין "צריך" כי ככה "כולם", כי ככה "אמורים להיות".
מה שטוב בשבילנו – זה טוב מאוד.
וכפי שכבר אמרתי (וצריכה לשנן שוב ושוב לעצמי)
ובקרוב אחזור לעבודה – בשמחה, אני מודה.
אבל כשאחזור הביתה מהעבודה, אוכל להיות גאה בעצמי, לזכור את הכוחות שהיו לי בחופש
ולהמשיך איתם ביומיום.
ובימים שלא – אז לא. ולא קרה כלום.
רוצים להגיב אבל מעדיפים בפרטי?