ברגע אחד, חזרו אלי הלילות האפלים. אותם לילות בהם איבדתי את עצמי ונשאבתי לתוך מערבולת של סקס, סמים ואלכוהול, לאו דווקא בסדר הזה. בדרך כלל זה היה הפוך. קודם היה קצת אלכוהול, אחר כך, היה עוד הרבה אלכוהול, ואז… מי שבא אלי וחייך, קיבל את כולי. לא תמיד זכרתי. זכרתי איך זה התחיל והייתי שם כשזה נגמר, ובאמצע… חור שחור. "לילית". זה היה השם, כמו תפור על מידותי הקטנות. שדה קטנה – גדולה. מסובבת את כולם סביב אצבעה הקטנה. פתיינית ונועזת. אבל בבוקר שלמחרת, מוכית ביגון ובייסורים. "איך נתת לזה לקרות?! חסרת אחריות שכמותך!" אבל זה לא נפסק, לא עצרתי גם באור אדום. כל סוף שבוע, אותו הריטואל. ברחתי. היה לי נוח לברוח ולתת ללילית להשתלט עלי. כשאת לילית, לא כואב לך דבר. אין לך דאגות, אין לך טרדות, את לא צריכה לתת חשבון לאף אחד. הנפש מרוקנת והחיוך זדוני. הרי כל חיי חישבתי את צעדי ועשיתי רק את מה שנכון. רק את מה שצריך. ילדה טובה וחכמה, נערה ממש אוצר, אישה כנועה, רעייה ציתנית. לא עוד. הייתי לילית. מכושפת ומכשפת. הם נפלו לרגלי כמו זבובים. אלא, שבבוקר, עם הנץ החמה, חשתי בריקבון. הכל חזר אלי כמו בומרנג. "על מה לעזעזל חשבת?!" לומר את האמת, לא חשבתי, זרמתי. ככה זה עם הליליות, הן לא חושבות. אין להן צורך לחשוב. מחשבה זה לחלשות. המחשבה תחילה לא הובילה אותי לסוף הרצוי. הפכתי ללילית. חשבתי שכך אוכל לשלוט, אך, איבדתי שליטה. רגע לפני שאיבדתי גם את עצמי, החלטתי שעלינו להיפרד.
רציתי לגרש אותה, לסלק אותה מחיי, אבל, היא הייתה חזקה ממני. לא הרפתה, היה לה טוב להיות בתוכי, היא שאבה ממני את הכוחות וכבר הייתה גדולה ממני. החלטתי לחסל אותה. לפני שתחסל אותי, ובמלחמה כמו במלחמה, הכל כשר. נאבקתי, נלחמתי בה. חתכתי אותה בבשר החי. לרגע היה נדמה לי שניצחתי. רק שהיא הרימה את ראשה המכוער, הראש הזה, שפעם נראה היה לי כי יפה הוא, כעת זהו הכיעור בהתגלמותו. אני מתעבת אותה עד עמקי נשמתי. כמה פעמים שיננתי לעצמי שלא אתן לה להתגנב לתוכי שוב, ובכל זאת, היא שם. במלחמה הזאת אין מנצחים. אמשיך להאבק בה עד כלות אותה. או שמא, עד כלותה אותי?!