יום שהתחיל במועקה והסתיים באופטימיות (זהירה)
קמתי הבוקר עם תחושת מועקה. חרדה. לחץ. פאניקה. לא משנה איך תקראו לזה, זה היה לא נעים. הרגשתי אבודה, מבולבלת, המומה. מה אני עושה פה לעזאזל? איפה הבית שלי? המשפחה שלי? החברים? ואיך לעזאזל התגלגלתי מכל הערים בעולם לעיר הכי, אבל הכי, מלחיצה??
התעוררתי בבוקר והרגשתי שאין לי אוויר. ממש ככה. שאין אוויר בתוך הדירה, שאין אוויר בחוץ. שפשוט אין אוויר. אי אפשר לפתוח את החלונות כי הדירה גבוהה מדי. אי אפשר לצאת החוצה כי קר מדי. בקיצור, אי אפשר לנשום!
ורציתי הביתה. פתאום רק רציתי הביתה. לשכוח מכל השטות הזו של לעבור לניו יורק. מכל הרעיון ההזוי הזה. לחזור הביתה. לישראל. לירושלים. לתל אביב. לא משנה לאן. העיקר הביתה.
המחשבות המלחיצות צצו אחת אחרי השנייה והמצב החמיר – מה עשינו? מה חשבנו לעצמנו? איך מחזירים עכשיו את הגלגל אחורה? כמה מהר נוכל לחזור חזרה לחיים הקודמים שלנו? והאם יש בכלל דרך חזרה??
ומעל לכל – מחשבה אחת עקשנית ומלחיצה – אולי זה פשוט לא בשבילי?
אני, שתמיד לחוצה בחו"ל. שצריכה את תחושת הבית. שמרגישה אבודה בערים הגדולות האלה. הקרות מדי. או החמות מדי. והתמיד תמיד עמוסות מדי.
אני, שנלחצת כל כך מהר, שהולכת לאיבוד, שנכנסת לחרדה.
מה אני עושה פה???
כשהגיעה השעה של האבא של נעם ללכת לעבודה המצב רק החמיר. הצעתי ללוות אותו לעבודה מתוך ידיעה שאין לי שום יכולת להיפרד ממנו כרגע, במצב הנפשי הזה. ואכן, הלכתי איתו כמעט עד למשרד שלו.
עד שהוא קבע את הגבול.
איפס אותי.
הכריח אותי להתעשת.
"את פה יומיים, זה הכי טבעי. זה יעבור, אני מבטיח. תני לעצמך זמן. ועכשיו, קחי את עצמך בידיים וצאי מזה!".
ואכן – התאוששתי.
לקחתי נשימה עמוקה עמוקה. נתתי לנעם נשיקה מתוקה מתוקה. והתחלתי לצעוד.
לאן? לאנשהו. רק לא לעמוד במקום.
אז התגלגלנו לסופר. נעם בעגלה, מהופנט מכל הצבעים, הצורות, הריחות והטעמים מסביבו. ואני, שחוזרת אט אט לעצמי, מעמיסה אוכל טעים וביתי. שיהיה, אולי ישפר את ההרגשה.
משם, עם קצת יותר אוויר בריאות, כבר עברנו לבית הקפה השכונתי מתחת לדירה. פעם שנייה שאנחנו שם, וכבר מרגיש חמים ונעים. קפה וקרואסון, יושבים ליד החלון. אני בוהה באנשים ברחוב, עושה מחקר מעמיק על הבגדים שלהם, העגלות שלהם(ן), האוכל שלהם וכו'. ונעם, נעם מנופף לשלום לכל מי שרק חולף מולו. מבין איכשהו שיד מנופפת לשלום זה דבר אוניברסאלי. ויד מנופפת לשלום של ילד קטן וחמוד עם גומה זה דבר סופר אוניברסאלי.
אחר הצהריים כבר נסענו לעירייה כדי להירשם לנישואין. רק שהסתבר שהעירייה סגורה היום. דווקא היום. בחירות לראשות העיר. מה הסיכוי? וכך מצאנו את עצמנו עומדים מול דלתות העירייה הסגורות, מוקפים בזוגות מבואסים שכמותנו. היה משעשע. או יותר נכון הזוי.
לא נורא, גם מחר אפשר להתחתן 🙂
בערב כבר ראינו כמה דירות. אחת אפילו מקסימה. שאני מסוגלת אפילו לדמיין את עצמי גרה בה.
חזרנו הביתה עם ילד ישן בעגלה (נפלאות הג'ט לג), חיממנו לנו מרק עגבניות ביתי שהכין האבא של נעם, השף הפרטי שלי, ותיכף כבר הולכים לישון.
זהו, נגמר עוד יום ארוך בחיים החדשים שלנו.
התחיל במועקה והסתיים באופטימיות (זהירה).
לילה טוב ניו יורק.