את הספר הזה גמאתי ביומיים. יומיים שבהם מצאתי את עצמי מחייכת לזכר מצבים קומיים ואחרים שמוזכרים בו.
גיבורת הספר, עורכת דין מצליחה וצינית מנהלת חיי בורגנות משמימים עד שיום אחד, ללא הכנה מוקדמת ובמפתיע, בעלה עוזב אותה לטובת מישהי מבוגרת ומכוערת ממנה.
לכאורה, חייה של עורכת הדין בנאליים, אולם היא נקלעת למצבים סוריאליסטיים שמזמנים מנות גדושות של צחוק. אמא לשני מתבגרים מנוכרים בעלי תחומי עניין מוגבלים, שגורמים לה לפקפק בעובדת היותם צאצאיה. בת לדיווה מזדקנת המבלה ימיה בבית אבות קטן שמזכיר סצינות מהסדרה הבלתי נשכחת "המלון של פולטי" על דמויותיו הגרוטסקיות.אפילו העיתוי שבו הודיע לה בעלה כי הוא עוזב אותה לטובת מישהי אחרת לא יכול היה להיות גרוע יותר.
עם הקטע הבא הזדהיתי במיוחד (גם אם לא חוויתי אותו).
"..זה היה בקפה מתחת למשרד שלי והגעתי באיחור, מורעבת בטירוף ובלי שיהיה לי מושג מה עומד לנחות על ראשי. עמנואל, בחוש העיתוי המפורסם שלו, פצח בנאום הפרידה בדיוק כשהמלצרית הביאה לי את האוכל. חזה עוף עם סלט ירוק, למי שמעוניין".
וכך זה ממשיך:
"אני בטוחה שאם אנה קרנינה או מדאם בובארי היו יושבות במקומי, הן לא היו מסוגלות לאכול פירור או שהיו מנקרות בצלחת בנוירוטיות ענוגה. אני בניגוד אליהן טרפתי הכל. חתכתי, העמסתי על המזלג, לעסתי, שתיתי, ניגבתי את הפה, עברתי מהסלט לחזה העוף, שוב חתכתי. עמנואל דיבר ואני אכלתי."
מירב הלפרין, הסופרת, כותבת על כל מה שמטריד ומעסיק נשים נשואות, נשות קריירה עם ילדים, ובעל שהופך להיות נוח כמו כורסא ישנה.
ההומור והכנות שלה כובשים ולמרות שלא מדובר ביצירה ספרותית מרובת רבדים ועשירת משמעויות כאנה קרנינה אני ממליצה בחום רב לקרוא את הספר. ספר שישכיח (או יזכיר?) את הצרות והטרדות ולו ליומיים.
הוצאת ידיעות אחרונות. 222 עמודים.
