אוקטובר מעולם לא היה בעל חשיבות מיוחדת עבורי, עד מאי לפני שנתיים וחצי, אז מיששתי במקרה גוש בשד. משם התחיל מחול שדים מטורף, והיום, כשכל זה מאחורי, אוקטובר הוא עוד נקודת ציון בדרך – חודש המודעות העולמית לסרטן השד. הפוסט הזה נולד כי באוקטובר אני מרגישה מחוייבת. לא רק, אבל בעיקר באוקטובר, כי אם כבר קבעו לזה חודש מסודר בלוח השנה – המחוייבות שלי היא לכל הפחות להביא את הסיפור האישי שלי, ואם רק אחת תלך להיבדק בזכות זה – אני את שלי עשיתי.
איני נוהגת להטיף. לא אוהבת לכפות את דעותי והשקפת עולמי על האחר. מאמינה גדולה ב'חייה ותן לחיות'. בעיקר – עזבו אותי באמא שלכם. רק בנושא הזה אני מוצאת את עצמי חורגת ממנהגי, ובכל פעם שמזדמן לי – מעלה את הנושא בקיר שלי או בשיחות אקראיות, כי לאף אחת לא מגיע לעבור את הסיוט הזה. מי שלא מעוניין לראות – צוקרברג דאג שיוכל לסנן. שאלת המינון תמיד כאן, כי בשבילי זה נמצא כל הזמן, על אף שכבר חלפו שנה וחצי מאז הטיפול האחרון שלי: זה איתי כשאני מתלבשת, מתקלחת, עובדת, אוכלת, מסרקת את התלתלים שצמחו במקום שיער המקלות שלי, פוגשת אנשים חדשים, חושבת על זוגיות. בכל מקום. השאלה האם לחלוק את ה'פקעלה' הזה עם האחר או לשמור אותו לעצמי היא שאלה קבועה ויומיומית. גם כאן, בפינה האישית שלי, הנושא לא הגיע כמעט, לא באופן ישיר, כי לעולם איני יכולה לדעת עם מה זה יפגיש את האחר. וגם – כי כמה אפשר להתעסק בכאב ובאומללות? הבחירה שלי, ממש כמו הזהות הבלוגוספרית שלי, לוקחת אותי למקומות של יומיום ונורמליות, ועם קוראי הסליחה.
יש לי סיפור משפחתי – סבתי עליה השלום נפטרה מסרטן השד בגיל 58 לאחר 12 שנים של סבל. כשנפטרה הייתי ממש צעירה, אולי בת שלוש או ארבע. זה עוזר כשרוצים להתעלם, ואני בחרתי להתעלם מהסיפור המשפחתי. חשבתי שאני לא בשום קבוצת סיכון: אני אוכלת די נכון, מקפידה (בדרך כלל) על פעילות גופנית, משתדלת לא לחיות בסטרס ובסך הכל חיה רגוע. לאורך השנים דווקא הקפדתי ללכת לכירורג שד מדי שנה, אבל כשקופת החולים קיצצה בתקציבי מרפאת בריאות האישה הקבועה שלי ואת כירורג השד שם, התעצלתי לחפש חלופה ופשוט הפסקתי להיבדק. הגורל, שבדרך כלל ריפד את דרכי, מצא לנכון לנצל את הפרצה ולהראות לי שלא תמיד אהיה מוגנת.
בדרך כלל איני נוהגת לחשוף כאן פרטים אינטימיים מחיי המשפחה שלי ובעצם גם לא חשפתי הרבה פרטים על חיי האישיים. בימים האחרונים מתנהל בין עמיתיי לסלונה דיון ער בשאלת החשיפה – כן או לא, וכמה אם בכלל. הדיון הזה דירבן אותי לחרוג ממנהגי הפעם ובאופן הכי פתוח שאני יכולה, לספר ולחלוק, ולו רק למען הסיכוי שחיים של אישה אחת יינצלו בזכות זה. אין לי רצון לחלוק את סיפור המחלה. כל כמה שהיה קשה, כואב ומייגע, אני לא מאמינה בהפחדות. אני חושבת שהמילה סרטן אוצרת בחובה המון פחדים, ואין צורך להוסיף עליהם. אני רוצה לשתף הפעם בחלקים אחרים של ההתמודדות, זו שמתחילה אחרי שהמלחמה על החיים מסתיימת בניצחון.
בזמן הזה, אחרי ששוככים קולות המלחמה על החיים, הסביבה מצפה ממך לשים את 'המחלה' מאחורייך ולחזור להיות מי שהיית לפניה. אבל זה לא עובד כך, אני לא מי שהייתי לפני כן. נכון שלא את כל השינוי אני משייכת לעובדה שחליתי, אבל אין לי שום ספק שהתקופה הזו זירזה לאין ערוך תהליכים אישיים שהתחילו לפניה, ואני מניחה שאולי לא הייתי מצליחה להגיע לכל אותם מקומות בתוכי שפגשתי בשנים האלה. ברור לי לחלוטין שבעקבות הסרטן וההתמודדות איתו נולדו בתוכי דברים, חלקם מצמיחים וחלקם מצמיתים, שלא הייתי פוגשת בנסיבות אחרות. מאז שנגמר הטיפול האחרון שלי אני מתמודדת עם המלחמות הקטנות, היומיומיות, שאינן זוכות לרייטינג שלו זוכה המלחמה על החיים. הן נמצאות בכל מקום בחיים שלי: הקושי המתמשך לשקם את הסטודיו שלי ולהתפרנס בכבוד; המלחמה לקבל הכרה ממסדית בכך שלוקח זמן לחזור מתהום הנשייה הזו אל הנורמליות גם כאשר כלפי חוץ נראה שהכל נפלא; המעבר האינסופי הלוך וחזור והלוך וחזור והלוך וחזור בין מסדרונות בית החולים לבין השפיות של היומיום שלא מאפשר באמת להתנתק מהחלק הזה; ההכרה וההשלמה שלי עם כך שאיני עוד מי שהייתי, לטוב ולרע, פיזית ונפשית; ומעל הכל – ובזה עדיין קשה לי להכיר – שהפכתי מאשה בריאה בדרך כלל, שאינה יודעת מי הוא רופא המשפחה שלה ואקמול נחשב אצלה לסם קשה, לאשה שקובעת תורים לרופאים ולבדיקות על בסיס קבוע, מסתובבת הרבה מדי במסדרונות בתי חולים, ולוקחת כדורים מדי יום. לולא הפחד המצמית להיקלע שוב לסיוט הזה, אין ספק שהייתי מקפידה לוותר על חלק נכבד מכל זה. זו הנקודה, נראה לי, שבה אכניס את המסר שלי אליכם: חברותי וקוראותי היקרות – לכו להיבדק. חברי וקוראי היקרים – שילחו את הנשים בחייכם להיבדק. זו בדיקה פשוטה אצל כירורג שד, עשר דקות כולל הפור פליי של התשאול, פעם בחצי שנה. ההבדל יכול להיות תהומי, בין גילוי מוקדם אצל המקפידות לבין… רגע, הבטחתי בלי הפחדות. דמיינו לבד, בתור לכירורג השד.
