היה מצחיק וחכם ושנון והתאהבתי כבר בשיחה. כי כמהה לאהבה, כי אני מוכנה שתגיע וכי נכנסת אליי ללב
ובדייט, היה מביך, הרגשתי שאני לא חדה כמו שאני בדרך כלל, שאני פוחדת להרוס את זה פשוט כי היית אתה
ואני חושבת שלא דמיינתי את זה, שבאמת היה שם חיבור ומשיכה ועניין. ואז לא יצרת איתי קשר. ואני התקשרתי ולא ענית. וכשחזרת אליי הופתעתי ממה שהיה לך לומר. אני לא יודעת אם מרחת אותי או שאמרת את האמת אבל בכל מקרה הרגשתי דחויה. לפחות למדתי מזה לא להשאיר אף אחד על אש נמוכה אם אין לי כוונה אמתית מתישהו להגביר את האש. התקווה הזאת מעסיקה אותי במחשבות חזרתיות ורק בא לי לבכות.
אני אומרת לעצמי להביט בחצי הכוס המלאה, בה אני יודעת שמישהו יכול להלהיב אותי, שהלב שלי עוד יכול להתרגש, שאני יכולה להיות מובכת, שאני מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתאמץ אבל אני לא מצליחה. אני חושבת על זה שאולי לא יהיו לי עוד כאלה ואני מבינה שהמחשבה הזאת לוקה באי רציונליות. אבל עדיין היא שם, נוכחת ואינה מרפה.
אני כותבת כדי להיפרד, מהתקווה. לא זאת שבה אני מוצאת מישהו אחר שמתאים לי, אלא מהמחשבה שהמישהו הזה יהיה אתה.
כי זה מה שאומרת לי תחושת הבטן, סביר להניח כדי להגן עליי.
ואין לי ברירה, כי אף אחד אחר לא יגן עליי
אז באתי, בשבילי
והלכתי