וזה מוזר בעצם שאני כותבת לך, כי אתה הרי עדיין בחיי, עדיין בן הזוג שלי, עדיין הבחור שאני נמשכת אליו בטירוף, רוצה לבלות איתו, מביטה בו בהערצה ומרגישה שהוא מבין אותי (רוב הזמן). אני חושבת שאני כותבת לך כדי לנסות להבין מה קורה לי איתך, אבל אני כותבת כי זאת ההתחלה של הסוף.
עצוב לי וחונק לי בגרון
אני אוהבת אותך, באמת, וזה קרה מהר מכפי שחשבתי. אני מרגישה אותך, ליבי יוצא אליך. אתה מרגש אותי, מצחיק אותי, משמח אותי ומכיל אותי. לא מתרגש כשאין צורך בכך וחושב עליי (לא כפי שהייתי רוצה אבל כנראה שזה פאק שלי). ואני בת 34 (וחודשיים אבל מי סופר) ואני מתחילה להקפיא ביציות כדי להשאיר לעצמי את האופציה להביא ילדים משלי לעולם (למרות כל החרדות שלי) ואתה אל הורי, או שלא, או שכן, תלוי מתי. ואני מבולבלת, ואני רוצה אותך ואני לא, תלוי מתי. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה ובעיקר אני מרגישה שאני מתרחקת ככה. אני מתנתקת מהרגשות שלי ולא נותנת להם להציף אותי, כי אני לא יכולה לעשות את זה לעצמי. והדבר הנכון ביותר הוא לקום וללכת עכשיו. אני יודעת את זה. כל הסימנים אומרים שזה מה שאני צריכה לעשות. ואני מפחדת. מפחדת לפגוע בך, מפחדת להישאר לבד, מפחדת שלא יבוא עוד מישהו שיגרום לי להרגיש ככה, מפחדת לוותר על אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים ומפחדת להיות פחדנית. בגלל זה אני נשארת. ואני חושבת שאיפשהו עמוק בפנים, אני יודעת שאתה מייצר אשליה, לא בכוונה, אתה רוצה בכל הלב להאמין באשליה הזאת, אבל אני חוששת שזה גדול ממך ואתה לא באמת מסוגל. וזה כאילו יוצא סיפור טראגי למדי אבל אני בנתק ואני שמה את זה בצד. וכבר עולות בי מחשבות לאופציות שאני צריכה לנסות, ואני כבר חושבת אולי לחזור לאתר הכרויות ואני אומרת לעצמי שחייב להיות שם בחוץ מישהו שכנראה מתאים לי יותר ואני צריכה להוריד ממך את הלחץ והחרדה (וגם מעצמי) ולשחרר את הקשר הזה. וזה הזמן לשחרר את הקשר הזה, כי אחרת אני אתקע בו. ופתאום עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה אני פתאום מבינה שאחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא להיתקע בתוך הקשר הזה שלא עושה לי טוב. ואני מתחילה לחשוש שזה בדיוק מה שקורה עכשיו. כשאין לי מספיק ביצים לקום וללכת כי זה פשוט לא מתאים. כי אתה לא רוצה ילדים. ואני באיזשהו מקום מחפשת שותף להקים איתו משפחה. וזה קורע לי את הלב אבל אני לא מרגישה את זה. אני מתעלמת. אני עוטה את פרצוף הכל בסדר, זה יפנה לי שוב זמן לעצמי והדברים יסתדרו. וכנראה שזאת באמת המציאות וזה מה שיקרה ואני צריכה להיות זאת שתשחרר אותך ואת עצמי מהקשר הזה. ואולי אם הוא נועד לקרות דברים ישתנו, ואולי אני אשתנה ואולי אתה תשתנה ואולי עוד כמה זמן דברים יראו אחרת, מתאימים יותר. אני מבינה אולי שביחד אנחנו לא נותנים באמת זמן לדברים לשקוע ולחלחל, אלא שמים פקק לכל הרגשות האלה, ונשארים ביחד כי טוב לנו ביחד. הביחד (בסך הכל) עושה לנו טוב. וההצפה שמתרחשת כרגע, טוב שהיא שם, יש לה תפקיד, לצאת מהנאיביות והמקום המאוהב הזה שמסנוור ולא באמת מקדם אותנו.
כעבור חודש וחצי…
ושוב אני כותבת, כנראה כי אני שוב מתלבטת בנוגע להישארות שלנו בתוך הקשר הזה. הייתה אתמול שיחה כבדה כזאת, ואני רגילה לכך שהבטן שלי מתהפכת בשיחות האלה ואתמול כאילו כלום, אני לא נותנת לזה לגעת בי, ואני תוהה אם זה ממקום שקול ומאוזן וטוב או ממקום של הימנעות מהמגע עם התחושות. אני מתלבטת אם אתה מצמיח אותי באמת בקשר הזה או שאתה שופט אותי יותר מדי באופן שלא מגיע לי. הלכתי היום לגינת כלבים בגללך, והאמת שקצת רציתי לפגוש שם מישהו אחר, בגינת הכלבים, בגללך. וזה קצת דפוק. ואני לא יודעת אם אני רוצה ללכת לארוחת ערב עם המשפחה שלך היום, כי אני מרגישה שאתה לא סובל אותם, ואז גם אני לא סובלת אותם אז למה ללכת. מילא אתה, אתה סוג של חייב, הם המשפחה שלך, אבל הם לא המשפחה שלי אז למה שאלך. אני חושבת שלפעמים אתה עסוק בלהתבונן על הדברים הלא טובים, בקשר שלנו, בי ובכלל. אתה נכנס לנקודת מבט דיכאונית על החיים וזה בלתי נסבל מבחינתי. זה מוריד אותי במקום לעלות אותי. או שבגלל שאתה למטה זה מכריח אותי להיות למעלה, כדי להחזיק אותך. אני לא יודעת. אני לא יודעת. מרגישה שזה עניין של זמן עד שנסיים את הקשר הזה, ואולי עדיף עכשיו כדי לא לבזבז את הזמן. לא יודעת. מרגישה לא ממש מתגעגעת אחרי שלא ראיתי אותך חמישה ימים, לא מרגישה צורך עז לפגוש אותך ולגמרי יכולה לוותר על זה. תוהה שוב אם זה המצב או שאני גורמת למצב הזה. אוף
ועכשיו
אני עם הג'וינט, לא מצליחה להירדם, כנראה אחרי השיחה האחרונה שלנו, שלי ושלך, אולי נכון יותר לנסח את זה ככה. היא לא הייתה לי נעימה ולא רציתי להקשיב, לא ראיתי כל טעם בניסיונות שלך להצדיק את הפרידה שלנו, לא היה לי שום עניין בזה. ואולי עשית את מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות. עזבת ואני לא הזלתי דמעה, כשהיית פה והתחלת את השיחה שבה "אנחנו צריכים לדבר" הבטן שלי התהפכה ממש, וניסיתי להיות קשובה לתחושות שלי וכאילו ככל שעבר הזמן הכאבים האלו בבטן חלפו עברו להם, תוך כמה דקות והתחלתי לחשוב בהיגיון. הקשר הזה לא טוב לי ואני יודעת את זה כבר תקופה ארוכה. אני חושבת שאני אפילו כבר לא אוהבת אותך תקופה, אני לא ממש מתגעגעת, מעדיפה לישון לבד עם הכלבות שלי במיטה ולא מצליחה לגייס סבלנות בשבילך ולהביט בך, אולי איך שפעם הבטתי. מדי פעם יש הבלחות כאלה אבל זה לא מחזיק מעמד. כל הסיפור של הקפאת הביציות הציף אותי מחדש, עם ובלי קשר אלייך. ולמרות שהיית שם טכנית בשבילי, לא היית באמת, ואני הרגשתי את זה בכל הגוף. נזכרתי באקס המיתולוגי בזמן הזה, לא יודעת למה, חשבתי לעצמי שהוא בטח היה עוזר לי עם הזריקות מבלי להניד עפעף. חוצמזה הוא בטח היה גם קקה. לא משנה. ואני מנסה לחשוב באופן הגיוני על הסיבות שבגינן זה לא עבד, והאמת היא שנראה לי שהפסקתי פשוט לאהוב אותך, ואז מה שקרה הוא שהפסקתי לראות אותך כמו בפסקה הראשונה, לפני מספר חודשים. ואני לא יודעת מתי באמת ראיתי אותך, מתי היית זה האמיתי. וזה קשה רק כי אני חושבת על כל הטוב שיש בך, ויש המון, אבל כאילו אני יכולה לחשוב עליו אבל לא מצליחה להרגיש אותו. וכנראה בגלל זה אתה מרגיש שאתה מאכזב אותי כל הזמן, וזאת בטח תחושה נוראית. הבאת היום מתנה קטנה, שתיים בעצם, אבל זה הרגיש תפל וסתמי, כי מתנה סתמית היא לא מחווה ואתה לא הצלחת להבין בכלל על מה אני מדברת. זה לא מרגיש שמישהו חשב עליך כשהוא סתם מביא משהו. כשאתה בא לבשל איתי סביב התפריט שלי זה מקסים אותי פי אלף, כשאתה מקל עליי בטיול עם הבנות או בלשטוף את הכלים אני מתה עליך, כל בוקר כאתה מסדר את המיטה (הכי באופן שלך) זה הכי מהמם בעולם, ואני רואה את כל זה ועדיין זה לא מספיק, כי זה מעט. ואני לדבריך לא מצליחה לראות עוד הרבה דברים אחרים שאתה עושה, אולי, לא יודעת. אולי אני לא רואה כי הם לא מספיק נוכחים ואולי אני לא רואה כי הפסקתי לחפש אותם, אולי כי כבר נפרדתי ממך כמה פעמים בלב שלי קודם לכן.
עושה רושם שהפוסט התבשל לכדי פרסום, ומעניין שהוא בעצם התחיל להיכתב לדעתי לפני משהו כמו ארבעה חודשים. עשיתי כל כך הרבה שינויים בשבילי, מה שעוד יותר מקשה עליי לשחרר אותך. אני באמת חושבת שאתה מיוחד, מאד ולפעמים אני מרגישה שאהבת אותי מאד, ממש, עד שהפסקת. ולא יודעת מי הפסיק קודם, או מתי זה התחיל או מתי כל הקסם התפוגג, כי אני בפירוש זוכרת שהיה קסם. ועכשיו כאילו כלום. אני מרגישה מרוקנת מאנרגיות כמעט לגמרי כשאני איתך, לרוב. פתאום הריח שלך דוחה אותי, ואז אני חושבת לעצמי איך לעזאזל את יכולה להיות עם מישהו שהריח שלו דוחה אותך?? ומצד שני כשאני מביטה ברשימה של הדברים שהייתי רוצה בבנזוג שכתבתי לפני כמה שנים (נדמה לי) זה מרגיש נכתב עליך. ואני לא מבינה איך זה יכול להסתדר בכלל?!
קיצר חרא