חברה שאלה אותי מה הייתי עושה, אילו היה מתברר לי שבתי מעורבת בסיפור דומה לשערורייה התורנית שעל סדר היום הציבורי. בלי לחשוב פעמיים עניתי שהסיכוי שדבר כזה יקרה לבת שלי קלוש ביותר. הרי מהיום בו הפכנו להורים, האיש שלי ואני בחרנו להעמיד את חינוך הילדים בראש סדרי העדיפויות שלנו ולהשקיע שם את מירב המשאבים שעמדו לרשותנו . במשך שנים ויתרנו על מותרות של שדרוג בית, החלפת רכב ונסיעות לחו"ל והשקענו בגנים ובבתי ספר פרטיים, בחוגים, בצופים וכמובן באבחונים, שיעורי עזר וקונצרטה לפי דרישה. תרמנו לעמותות, לקחנו אותם לחלק אוכל בבתי נזקקים בשכונות מצוקה והסברנו להם שזה בסדר לרצות עוד דברים אבל שיוקירו את מה שכבר עומד לרשותם כי זה יותר ממה שיש לאחרים. אמרנו להם שאם הם רוצים לשתות אלכוהול, שזה יהיה לידינו, בארוחת שבת או באירוע משפחתי, וכשבגרו וידאנו שהם לא נוהגים תחת השפעה. הבית היה פתוח לחברים, גם כדי שיהיה להם נעים להיות בבית וגם כדי לדעת עם מי הם מסתובבים. דיברנו על לתרום לחברה ולמדינה, דיברנו על קווים אדומים ודיברנו על להיות בני אדם לפני כל דבר אחר.
ההשקעה נשאה פרי: הגדולה הדריכה שלוש שנים בצופים, סיימה לימודים בבית ספר מוביל, משרתת בתפקיד משמעותי בצה"ל ומדברת ביראת כבוד על האחריות הכבדה שיש לה כמפקדת. הסנדביץ' ממשיך בדרכי אחותו ומעיין הנעורים הקטן וודאי ימשיך את מסורת אחיו הגדולים כשיגדל. סבתא שלי עליה השלום תמיד אמרה שמי שזורע קוצר, ואנחנו זרענו ביג טיים, אז למה שסיפור זוועה מהסוג הזה בכלל יתקרב לרדיוס שלנו?
אלא שאחרי שסיימתי את השיחה עם אותה חברה, התחלתי להרגיש לא נוח עם התשובה החד-חד ערכית ששלפתי קצת מהר מדי, והבנתי שבלי להתכוון חטאתי פעמיים: פעם אחת בחטא השאננות ופעם שנייה בחטא היוהרה. כי יש דברים שהם לא רק חזקים מאיתנו אלא גם מנותקים מאיתנו ומהיכולת שלנו להשפיע. התחלתי לחשוב על כל מיני תרחישים שהיו עלולים לקרות מתחת לאף שלי בלי שאדע מהם. כמו מה היה קורה אילו הילדה שלי היתה מתאהבת במורה לנהיגה, שהיה מנצל את תום ליבה ומעביר איתה הילוכים שאין בהם שום תום לב. או אם הבן שלי היה נקלע למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, ובא במגע עם האנשים הלא נכונים שהיו מעמידים אותו במצבים הלא נכונים. ואז סו פאקינג וואט אם בניתי והשקעתי במסלול רקורטן משובח של מאה אחוז חינוך טהור ללא מונוסודיום גלוטומט וחומרים משמרים. במקרים מסוימים, כל עבודת ההכנה הזאת שווה כקליפת השום.
רוצה לומר שאין פרופיל לקורבנות, גם אם נוח לנו לתייג. רוצה לומר שלמשפט "לי זה לא יקרה" אין אחיזה של ממש במציאות של מדינת ישראל בשנת 2013, שרווייה באבק כוכבי טבעול להכנה מהירה במיקרו, בתוכניות ריאליטי מנותקות שנות אור מהחיים האמיתיים, ובמנהיגים שחושבים שמוסר כפול הוא שתי מנות של דג ים. רוצה לומר שיש מצבים בהם אפשר ליפול גם ממסלול רקורטן משובח, ושפעמים רבות נותר לנו רק לחבק חזק ולהתפלל.
אבל הכי רוצה לומר להשקיע בה, בקליפת השום, כי בכל זאת יש בה משהו. ויש מצב שדווקא אותה שכבה דקיקה ומתקלפת עם הריח החריף שנדבק ולא מרפה, היא זו שתגן על הילדים שלנו בזמן אמת, תיתן להם מידה של שיקול דעת ותבריח את הרוע מהם והלאה. באותם רגעים של דלתות מסתובבות הרות גורל, שום דבר אחר כבר לא חשוב.
[youtube Tj75Arhq5ho nolink]