ואני שואלת את עצמי, איפה אולי אני "מכבידה את ליבי"? סוגרת את השריון שעל ליבי, נאטמת לשמוע את האחר כי פוחדת להיפגע שוב?
כשאלוהים אומר למשה "בא אל פרעה" , למילה "בא" יש משמעות נוספת ועמוקה מעבר למשמעות המוכרת של להגיע. לבוא במשמעות של ביאה, כניסה אל מקום עמוק מתוך כוונה לקדש אותו, להגיע לידיעה אינטימית שלו, לזיווג.
אם נתייחס לפרעה לא בהבנה של הפשט כאל אדם (מלך) אלא בקריאה סימבולית כאל ארכיטיפ בנפשו של משה (ואולי גם בנפשנו) כפי שהקריאה הזוהרית מציעה, מה בעצם ה' מציע למשה לעשות?
בהנחה שהדברים שקורים לנו בחוץ משקפים את מה שקורה לנו בפנים, מה יכול פרעה הסרבן, קשה העורף, שליבו כבד עליו, לשקף עבור משה? מהו השיעור שעליו ( ואולי גם עלינו) ללמוד פה?
אולי משה מתבקש לצלול למעמקים של נפשו, למעמקים בם נמצא החושך (ה"פרעה" הפנימי שלו) והוא בעצם מתבקש לכונן יחסים בין האור והחושך?
והחושך בפרשה שלנו אכן מככב והגדול! גם "מכת הארבה" שמכסה את עין השמש, גם "מכת החושך" וגם "מכת בכורות" שמתרחשת בלילה.
הדפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב בהתנהגות של פרעה הוא "ולא שמע אליהם פרעה".
כשפרעה לא שומע את ה"סיפור" של משה הוא בעצם נצמד ל"סיפור" שלו.
כשפרעה , שמדרש שמו "ערף" בהיפוך אותיות, מתנהג בעיקשות, בהקשיית ערף, הוא מסמל בהתנהגות זו את הסירוב להפנות את הראש אל האחר, ולשמוע את סיפורו של הצד השני (תודה לד"ר אביבה זורנברג על הפרשנות הזו) ונשאר תפוס בסיפור שלו.
כשאתה לא מזיז את העורף, אתה לא נמצא בהקשבה.
זאת ועוד. כשאדם נאחז בסיפור שלו בנוקשות, ליבו נעשה כבד. הוא סוגר את עצמו בשריון כבד מפני כל דבר שעלול לסכן את עצמו בשינוי. בפתיחת הלב. זה לרוב קורה מפחד.
פרעה שומר על עצמו סגור כמו ספינקס ונותן לפחד לנהל אותו.
אם אנחנו מסוגלים להקשיב, גם פנימה וגם החוצה, לפתוח משהו בעצמנו , אנחנו יכולים להרפא. להביא לשינוי.
ואני ממשיכה לבדוק את עצמי בעקביות. וכשמזהה סוג של פחד או מחשבה מצירה שמעכבת הרחבת התודעה, אני נעזרת במשפטי ה"אופונופונו", מרחיבה ו"מנקה" ובונה יחסים בין האור והחושך שבי.
וכן, יש נפילות בדרך. זה כנראה חלק מהעניין. קשה כמו קריעת ים סוף.. אבל בסוף מחכה "הארץ המובטחת", נכון?
תודה. סליחה. אני אוהבת אותך.
#פרשתהשבוע_בהיבט_פסיכורוחני
