.
.
עשיתי אנפרנד לחבר פייסבוק, אדם מעניין ביותר, רחב אופקים, בעל ידע נרחב במגוון תחומים, כותב רציני שיודע להציג נושא ולתמוך בו או לצאת נגדו. מעל הכל מדובר באדם שהתרשמתי כי הוא אדם הגון. איש ימין, נמצא מאה שמונים מעלות ממני מבחינת דעותינו הפוליטיות, מביע עמדות שכל כך קשה לי להקשיב להן, לא כל שכן לקבל ולעכל אותן, ובכל זאת אדם שמעניין לקרוא אותו. וכאמור – הגון. מדוע הגון? משום שדעותיו הימניות אינן אוטומטיות, אינן מונעות ממנו לבקר גם את הצד שלו כאשר הצד הזה ראוי בעיניו לביקורת, אינן גורמות לו לראות בכל מי שבצד שמנגד מוקצה שאין לו זכות קיום. ללא ספק אדם שניתן לנהל איתו דיאלוג, לא אחד שמתלהם ובוודאי מישהו שיגרום לך לחשוב. כאמור, עשיתי לו אנפרנד. דווקא לו.
בינות לכל נהרות הסחי שהחלו לזרום כאן בעקבות נאומו של חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, ההתלהמות, הגידופים, הנאצות, ההסתה הפרועה והמופרעת, הקלות שבה אדם מוקע כבוגד, הקלות שבה אנשים שדעתם הפוכה משלי מרשים לעצמם להציע לכל מי שלא חושב כמוהם לעוף מכאן לעזה או לאחת מארצות ערב כאילו הארץ הזו היא שלהם ושלהם בלבד, השנאה המוחלטת לכל מי שאינם מתיישרים עם הקו הפטריוטי הלאומני והבדלני וקהות החושים המוחלטת לסבלו של האחר – בינות לכל נהרות הסחי האלה דווקא משפט אחד שכתב אותו חבר שהזכרתי שרף לי את הפיוז, ככל הנראה בבחינת הגיעו מים עד נפש. כל טוקבק רפש של איזה אפס מאופס בדף של המסית הראשי, ראש ממשלתנו בנימין נתניהו, נראה חמור עשרות מונים מהמשפט המדובר, אבל דווקא המשפט הזה שבר אותי סופית.
הוא כתב כך: "יובל מור מוסלי, פעיל מרכזי במפלגת העבודה, המתמודד על תפקיד מזכ"ל המפלגה, הגיש תלונה במשטרה נגד מנכ"ל בצלם, חגי אלעד (להלן – החלאה)…" זו היתה תחילתו של פוסט שעניינו ההבחנה בין חוקיות מעשהו של חגי אלעד מבחינה משפטית לבין הלגיטימיות של המעשה מבחינה מוסרית. במהלך הפוסט מכנה הכותב את חגי אלעד חלאה עוד חמש פעמים ובסך הכל חוזרת המילה בפוסט שש פעמים. החלאה החלאה החלאה החלאה החלאה החלאה.
כך הופכים אדם לשטן. כך הופכים אדם ל-לא אדם. כך הופכים אדם לישות נחותה, למשהו שאין שום בעיה לרמוס, לקלל, לדרוס, למחוק אותו. כך הופכים אדם לצורר שיש לקטול אותו. פשוט כך. מכנים אותו חלאה. חלאה, כלומר חלאת אדם, כלומר חלאת המין האנושי. אחסוך מכן/ם את הרשימה הארוכה מדי של מילים נרדפות לחלאה שמצאתי ברשת. השורה התחתונה ברורה – משהו מגעיל, משהו רע, משהו דוחה, נניח כמו תולעת רירית שאפשר ובעצם צריך למעוך מתחת לסוליית הנעל. חלאה חלאה חלאה חלאה חלאה חלאה.
[][][]
אני מזמין כל אחת ואחד לקרוא, פשוט לקרוא את מה שאמר חגי אלעד במועצת הבטחון של האו"ם. לקרוא, פשוט כדי לדעת על מה להגיב. אפשר כמובן להתווכח על העובדות. אפשר להציג פרשנויות שונות למציאות. אפשר לנהל דיונים נוקבים בשאלה האם זה כן או לא לגיטימי "לכבס את הכביסה המלוכלכת" שלנו קבל עם ועולם. אפשר לזעום על חגי אלעד שעוד לפני שנחשב לבוגד לבטח נחשב למלשן, אחד כזה שבמקום להתמודד כמו גבר עם הבעיות שלו הלך והלשין לאמא ואבא או למורה או לאיזשהו מבוגר אחראי במקום לסגור הכל בינינו. אפשר. אבל נמאס. פשוט נמאס.
נמאס מהפאשיזם שכל יום מוסיף לשורותיו עוד ועוד אנשים שרק לפני רגע נראו כאחד האדם. הפאשיזם שאינו מסוגל להכיל ביקורת כלשהי ושכל מי שיוצא נגדו מוגדר מייד ולאלתר כבוגד שדין רודף חל על ראשו. נמאס מההתכחשות הפתולוגית לעובדה שתקראו לזה איך שתקראו לזה אבל במשך עשרות שנים אנחנו שולטים בעם אחר והשליטה הזו, מעבר לסבל הנוראי שהיא גורמת גם להם וגם לנו, מזהמת אותנו, עולה לנו בנפש ובדמים והורסת כל חלקה טובה בארצנו. נמאס מהצורך להצדיק את קיומנו הסמולני בטיעונים אפולוגטיים דוגמת "משפחתי נספתה בשואה / סבתא-סבא שלי בנו את הארץ / הורי שירתו את המדינה / אבי-דודי-אחי נהרגו על הגנת הארץ / בני הבכור מ"פ בצנחנים ואני עצמי בלה בלה בלה בלה… נמאס! האם אי פעם פסלתי את קיומו של מאן דהוא ימני משום שאיש מקרוביו לא נהרג על קידוש השם? מה זו תחרות ה-למי יש יותר גדול באתוס ציוני ובשכול האיומה הזו?! למה אני צריך להוכיח שאני ראוי (על אף סמולניותי המחרידה) ועוד ראוי על בסיס הקורבנות שהקרבתי? נמאס. נמאס מהאכזריות, האלימות, השנאה, הגזענות ואיבוד צלם אנוש של אנשים שבלי למצמץ מייחלים ליום בו ניתן יהיה לתלות אותי ואת שכמותי בכיכר העיר כי אנחנו בוגדים, עוכרי ישראל, סמולנים מסריחים, סכין בגב האומה, גיס חמישי, יודונאצים. נמאס מעזות המצח שבה אנשים שתפיסת עולמם הפוכה מזו שלי מרשים לעצמם להראות לי את הדלת ולהגיד לי "לא מוצא חן בעיניך – לך!" מי אתם? מי שמכם? מה בכלל גורם לכם לחשוב שיש לכם איזושהי זכות להגיד לי ללכת, כאילו שהארץ הזו היא שלכם יותר משהיא שלי. מי אתם בכלל? לכו אתם לעזה או לאחת מארצות ערב או לניו זילנד או לקנדה מצדי. אני לא הולך לשום מקום. אבל בינינו… אני באמת רוצה לארוז מזוודה ולעוף מפה לכל הרוחות, לא להיות יותר חלק מהמדמנה הזו, חלק מטירוף המערכות המוחלט שהוא המקום הזה. ומזה הכי נמאס. מהעובדה שהעדר הפאשיסטי הוא כל כך חמום מוח ומפחיד ומאיים ומרעיל עד שהמחשבה הכי טורדנית שפוקדת אותי יום יום היא איך לעזאזל אני יוצא מפה. ונמאס לי מזה. נמאס לי מזה שאחרים גורמים לי לרצות לברוח מהמקום הזה שהוא לגמרי שלי, שאני אוהב אותו כל כך ושיש לי עליו את מלוא הזכויות (כן, כולל אבא וגיס שנהרגו על הגנת המדינה. הופה…!!! ניצחתי, הא?). נמאס. נמאס לי מאנשים שמתוקף צו "מוסרי" מורידים אדם אחר לדרגת חלאה בלי להניד עפעף.
[][][]
צודק חגי אלעד. לגמרי צודק. ומעניין לי את התחת איפה הוא מכבס את הכביסה המטונפת של כולנו. ואני מעריך ומכבד ומתפעל מהאומץ שלו לקום ולעשות מעשה, לעמוד בפרץ, לתקוע את האצבע בסכר ולשלם מחירים אישיים כבדים מנשוא. מתי מעט, בודדים שבבודדים, מביעים עמדה נחרצת, לא מתנצלים, עושים מעשה, קובעים עובדות בשטח. מתי מעט. לקום ולהתנער, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. חייבים לעשות. לקום ולהתנער. כי נמאס.
\\