אפשר לכתוב ספר על היחסים האמביוולנטים שיש לאישה עם עצמה. כל שכן לאישה שאולי התבגרה מבחוץ, אבל נשארה ילדה מבפנים.
סרט הקולנוע החדש "שלום, קוראים לי דוריס", הוא סרט משעשע ועצוב במקביל שמדגיש כמה משמעות יש לגיל שלנו ולמראה החיצוני שלנו ומוכיח, שוב, שלפעמים- רצונות לחוד ומציאות לחוד.
דוריס היא רווקה בגיל העמידה, שהקדישה את כל חייה לטיפול באמה הקשישה. היא מתגוררת בבית אימה, אגרנית כפייתית של חפצים ונוסעת בכל יום במעבורת לעבודתה כמנהלת חשבונות. כשאימה הולכת לעולמה, מבינה דוריס שלאורך כל השנים בהם סעדה את אימה, נדחקו הצידה חייה שלה ועכשיו, היא נותרה לבד- היא, החתולה וערמות החפצים המיותרים והמיותמים.
אבל זה לא מפריע לה, היא לא רואה את הדברים כך ובוחרת להסתכל על העולם מנקודת מבט אופטימית ולראות רק את חצי הכוס המלאה. זה לא שהיא לא מודעת למצבה. היא מודעת אליו ועוד איך, אבל מאמינה באמת ובתמים שהכל בסדר בדיוק כמו שהוא. באחד הימים, מגיע למקום העבודה שלה עובד חדש, צעיר וחתיך, שסודק משהו בחומת האופטימיות שלה והיא מוצאת את עצמה מאוהבת בו.
היא יודעת שזה חסר סיכוי, אבל משהו בתוכה, אותה אופטימיות ילדותית ונצחית, לא נותן לה לוותר. נכדתה בת ה-16 של חברתה הטובה, שומעת על כך ומלבה בה עוד יותר את התקווה לכך שזה כן יכול לקרות…
בדרכים עקלקלות מצליחה דוריס לפתוח דלת אל עולמו של ג'ון וכמעט כנגד כל הסיכויים, נרקמת ביניהם מערכת יחסים חברית וקסומה. מערכת יחסים שגורמת לה להרגיש צעירה ומלאת חיים, בדיוק כמו שהיא מרגישה מבפנים ואפילו לגלות שדווקא המוזרות הזו שלה (שהיא לא רואה כמובן), היא מה שמייחד אותה והופך אותה ל"מגניבה".
אבל מבחינתו, כאן זה נגמר, בעוד היא, מאותה נקודת מבט אופטימית, מפרשת את הדברים אחרת לגמרי ורואה אותם כפי שהיא היתה רוצה שיהיו.
ובחיים כמו בחיים, זה לא תמיד משנה בת כמה את מרגישה, אלא בת כמה את באמת והמציאות מתפוצצת לה בפנים!
אני לא אגלה לכם איך זה נגמר, אבל אני יכולה להמליץ לכם בלב שלם ללכת לראות את הסרט.
הסרט משעשע ומלא בקטעי הומור שנונים וכייפים, אבל גם קצת עצוב ובעיקר- מלא באופטימיות שממלאה את הגוף והולכת עם הצופה הביתה. אופטימיות שמזכירה את התמימות שמאפיינת בדרך כלל ילדים, רגע לפני שהם נחשפים לאמיתות של העולם ומכניסים את עצמם לתבניות, שבסופו של דבר קוצצות להם את הכנפיים.
זה סרט שהוא הרבה מעבר לקומדיה רומנטית. זה סרט על התבגרות, על תקרות זכוכית ועל המלחמה הפנימית הבלתי פוסקת בין הרצון להישאר במקום הבטוח לבין הרצון לזרוק את העבר ולהתקדם הלאה- לעוף.
מקסים. אהבתי!
מיום חמישי (4.8) בבתי הקולנוע
