לאור הצלחתה המסחררת של פנייתי האישית לריבונת העולם בפוסט שעבר כבר חשבתי לעצמי שאולי אני יכולה סופסוף לעזוב את הפסיכולוגית שלי.
חשבתי אולי אפתח מן קו ישיר לגב' ואפנה אליה בכל דבר ועיניין מנפש ועד גוף.
אולי בסוף עוד יצא מזה רב מכר ויזמינו אותי להרצאות בכל העולם ואהפוך לגורו חובבת פרארי.
כבר חודשים ארוכים שאני מנהלת מונולוג מתמשך על הנושא הזה והאמת קצת התעייפתי.
אני מרגישה שאני האדם הכי מטופל מאז ומעולם שאני מכירה.
נדמה לי שכבר הזכרתי כאן את הבילוי שהיה חביב על אמא שלי בשנות ילדותי, חוג, בוא נקח את הילדה לפסיכולוג-פסיכיאטר התורן כדי שיבדוק ויגיד שהכל בסדר, או לא.
כן, נכון, קיימות נסיבות מקלות, כפי שהסבירו לי אנשי מקצוע רבים לאורך השנים, תוך כדי שהם מהנהנים ומהמהמים את האהאמם היונגיאני המכיל.
סביבת הגידול שלך… כאילו הייתי ירבוע.
ובכל זאת. אני מבקרת כעשור פלוס מינוס אצל אותה אחת נ' ואולי הגיע הרגע לפרוש כנפיים ולעוף תוך ציוצי "נרפאתי, החלמתי, חוויתי תיקון והקלה שאין כמותה. אני אישה חדשה, שמחה קלילה ומאושרת" נרגשים.
אינני יודעת עליה כלום. וכשאני שואלת לעיתים מה שלומה היא מיד מחזירה את השאלה אלי: מעניין למה את שואלת אותי מה שלומי היום. ושותקת.
כשאני מחמיאת על תספורת, נעליים, נסיון פאתטי לשים עציץ בחושך הכניסה היא אינה מגיבה. במקסימום מהנהנת.
היא טוענת שהיא ייצוג של חלק בתוכי, ועל כך אני אסירת תודה לה, משום שהיא גבוהה מאד, רזה מאד, מתולתלת ושחומת עור. ההיפך הגמור ממני. אני מוחמאת ושמחה מכך שחלק בתוכי מסוגל להראות כך!
היא טוענת שלעיתים היא מגלמת במחשבותי דמות אם, אמא שלי. ועל כך אני חושבת שהיא ממש בעלת חוש הומור מפותח, אמא שלי אוכלת כמוה שלוש עוד לפני הכדורים של הצהריים וכשהיא מסיימת עוד נשאר לה מקום למשהו מתוק.
אני אף פעם לא מצליחה להבין אם עשיתי טוב שעשיתי מה שעשיתי כמו שעשיתי. אין אצלה חיזוקים חיוביים.
ובכל פעם שאני גוררת עצמי למשרדה הצנוע אני שואלת את עצמי למה.
אני מתיישבת והיא שואלת מה הבאתי היום ואני מניפה את כוס הקפה החזק מול פניה ואומרת: קפה?
היא מחמיאה לי על הנסיון לשעשע ורומזת שהבדיחה באה לחפות על אגרסיות. הו את ממש זועמת היא אומרת.
ואז, אני מתעצבנת ומנסה והיות אסרטיבית, לפעמים, כך אני אומרת, סוס הוא רק סוס!
תראי איך את מנסה לבטל אותי ולהשתיק היא אומרת מבלי להזיז תו בפניה. עכשיו אני כבר עצבנית.
איך תמיד הכל קשור אליך. מה את נדחפת?
והיא ממשיכה, עצבנתי אותך הא? לא! זובי אני ימצמץ ראשונה, לא מראה חולשה!
חברות מספרות לי שהן בוכות מהשניה שהן מתיישבות על הכיסא ועד הרגע שהן קמות. אני לא. לאורך העשור השתמשתי אולי בחמישה ניירות טישו.
אחרות מדברות על כך שהן מספרות הכל ה-כ-ל וחוות הקלה. אני לא. אני כמו גמל בעל מדורים דבשות ושתי קיבות, משחררת קצת באופן ממודר. איזורים רבים הינם מחוץ לתחום. תודה באמת. אני מסתדרת לבד.
וכשכבר נפתח בי משהו, ואני אומרת אותו נ' פוזלת לכיוון השעון ומזהירה שאנחנו כבר צריכות לסיים. נו באמת. עכשיו? דווקא כשכבר רציתי להגיד?
אני פוחדת לעזוב. ופוחדת שלא אצליח לעזוב לעולם. פוחדת להיות צריכה. ופוחדת שלא להצטרך.
התרגלתי. לזה שתמיד קר לה וגם בקיץ סוודר מונח על משענת הכיסא שלה. לזה שהיא עונדת תמיד אותן שתי טבעות. לזה שכפות רגליה גדולות.
עשור אני מתאמנת בלתת לה לגעת בי. לראות לי. לראות בעצמי.
עשור שאני מתווכחת איתה-איתי על הנכות הזו שבאה לידי ביטוי בצורך לבוא לטיפול ולא לעזוב. על הפגיעה העמוקה, על השיבושים בתפיסה.
בחודשים האחרונים לאט לאט אני פותחת. מאפשרת לה-לי להסתכל עלי באמת. בליבת הגרעין.
וככה זה עובד. יום לפני אני שונאת אותה. מתעצבנת על למה בכלל הייתי צריכה אותה מלכתחילה. למה אני דפוקה. למה אני לא מסוגלת פשוט להגיד לה שדי. חושבת לעצמי שללא ספק היא לא משחררת אותי משום שאין לה, לא הייתה ולא תהייה לה מטופלת מרתקת כמוני. ובכלל זו היא שצריכה לשלם לי.
בבוקר אני קמה וכל הוויתי נעוצה בחמש הדקות שלפני הפגישה ובהאם אצליח להספיק לקנות קפה או לא.
באוטו פתאום אני נזכרת בתמצית הפגישה הקודמת, תמיד יש שם ברגע הזה התבהרות. איזו הבנה. לפעמים צנועה ומינורית אבל לפעמים כזו שגורמת לי להחסיר פעימה.
ואז אני יודעת בדיוק מה אגיד כשאבוא. מה אפתח, אני יכולה להריח את ההקלה לחוש את הדמעות.
מעלית. קומה 4 דלת כחולה מס 19.
היא פותחת, אני נסוגה אלי, אל החיק הבטוח של המשק האוטרקי שאני. הכל יכולות היא קוראת לזה.
אבל בחודשים האחרונים אני לאט לאט מעיזה להקשיב לה-לי. לפתוח חלונות בתוכי.
בכל הזדמנות אני הראשונה להודות שאני "לייט בלומרית" מבינה לאט. פורחת לאט.
אני נהיית אני לאט. לאט. לאט.
כמעט עשור, פלוס מינוס שהיא שם בשבילי. איבדתי שני בתים. את כל חסכונותיי. את השפיות שלי, יותר מפעם אחת. איבדתי חברים ורכשתי אחרים. בניתי אותי לאט לאט מערימת רסיסים.
החלפתי מקום מגורים. עבודות. תחומי עיניין. ילדתי. רזיתי שמנתי. נסעתי וחזרתי. היו קייצים וחורפים. תליתי תמונות והזזתי להן את המיקום. ריפדתי כורסא בירוק. קניתי פרחים עוד ועוד פרחים.
ובכל הזמן ההוא היא שם בשבילי. תמיד גבוהה מאד, רזה מאד, מתולתלת ושחומה.
תמיד בכיסא שמולי.
אולי הגיע הזמן שאפתח. שאבטח. שאקח מה שיש לה לתת לי.
אני בטיפול. כי בחרתי. כי אני רוצה שיהיה לי טוב יותר. כי מגיע לי.
אני בטיפול. כי ככה החלטתי עכשיו. היום. הרגע.
עד שאחליט אחרת.