המסע שלנו כמשפחה חדשה התחיל בהודו או בעצם ברגע ההחלטה הפזיזה אך הנחושה לצאת עם שניהם למסע כזה. אנחנו שלושה. שני ילדים ואני.
תחושת האובדן ניכרת כשאני מזמינה רק שלושה כרטיסים ורק שלושה תורים למרפאת החיסונים ואורזת בגדים לשלושה אנשים. שניים מהם ילדים.
אבל הכאב עצמו מתעורר כשבפועל, באמת אין אבא. עכשיו זו אני שמנהיגה את המשפחה, לבדי אבל גיא עוד מדבר דרכי.
כמה אני יכולה? מהם הדברים שאני יכולה לשאת?
התשובה מאכזבת: אני יכולה הכל.
גיליתי את הכוח שלי להיות הכל עבורם. אבל המשחק הזה לא מצא חן בעיני.
קבלה של המצב החדש זה טוב אבל השלמה עם הלבד תמיד הרגישה לי חשודה. למה שמישהו ירצה להשלים עם הלבד? אז בהודו, ההחלטה 'לא להיות לבד' לא התקיימה במובן של שותפות, אלא פשוט הנחתי לכל מה שלא בכוחי לעשות. ידיעה שאני יכולה לצאת מגדרי ולעשות אך אין בכוחי. פשוט.
בתוך הודו והמסע אני צופה בעלמא אור הופכים להיות יותר ויותר עצמאיים ואני גאה בהם אבל גם כואבת. הם כל כך קטנים ומגיע להם מבוגר שיכוון אותם, שיתמוך בהם. אבל איך אוכל לכוון אותם כשדרכי אבדה לי? אז הנחתי גם לזה.
יבוא רגע, ידעתי, שנתעלה יחד כמשפחה. נחוש הרמוניה, נשמח אחד בשנייה.
והרגע הזה, היום השלישי של הג'רני, מיד אחרי שגיליתי את המתנה הראשונה שלי מהסופ"ש, זיו, נאספו בי גם כל התחושות של השמחה שאנחנו מרגישים בחודשים האחרונים יחד, לתחושה מסוג חדש.
אני מצטרפת לזיו על המחצלת, עלמא אור ואדר מגיעים לנדנדה בהתלהבות ובקולניות ומתחילים להעיר את קולות הילדים האחרים למריבה על הנדנדה. לא הייתי קשובה למה שנאמר אבל ראיתי את עלמא אור נסערת, פרצה בבכי והתרחקה מהסיטואציה כמה צעדים לפינה הקרובה. נעמדה עם פנים על הידיים. זיו זז ממקומו, מסתכל עלי שאני ערה למה שקורה. אני מהנהנת לו. הכל בסדר. זוכרת שעלמא אור יכולה לגשת אלי אם תרצה, כבר יש לה את הביטחון הזה ובכל זאת בחרה פרשה לפינה. כדי לא להשאיר מקום לספק התנתקתי מהישיבה הצמודה לזיו, הסתובבתי לכיוונה והודעתי לה טלפתית, שאני ממש פה בשבילה. בינתיים ראיתי את אדר על נדנדה רחוקה יותר שמצא בזמן שכולם רבו על זו. זה אדר. שלחנו נשיקות באויר. ועלמא אור עדיין בוכה. אני עוצמת עיניים ומחזיקה לה את המרחב. אני מקשיבה לצלילים שנשמעים מסדנת הקונטקט שהתיישבנו מעליה. כשהצצתי מה קורה בפעם הבאה, ראיתי שהיא מדברת עם אשה מקסימה ומתחילה להירגע. עצמתי שוב את העיניים והודיתי לאשה ולעלמא אור שאפשרה.
אני יכולה ליצור עבורם מרחב בטוח, מכיל. זה תפקיד הורי נפלא. מסיר מעלי עוד מעט תפקידים ומאפשר לעלמא אור ולאדר להרגיש את שאר העולם סביבנו. את הכוח של הכלל.
הידיעה שנטעתי בהם והביטחון שאני אמא שלהם ואעשה בשבילם כל דבר! שאי פעם ירצו ויצטרכו.
ומצד שני, שלא כל רצון יוגשם דרכי.
כשכתבתי בקח אותי אתך את 'ילדים אומללים שלי' ובכיתי את העובדה שהם גדלים בצל 'אישיותי החסרה' בעצם ההכרה שאני לא רוצה להיות היחידה שמשפיעה עליהם. בעצם ההסכמה להישיר מבט למוגבלויות שלי, אפשרתי להם מרחב שהוא כולו מלא בי עבורם ומצד שני מאוד פתוח.
מידי פעם אני פותחת את הספר שמתעד את מסע ההחלמה שלי ואני מזהה שנתתי לעצמי הנחיות. הנחיות שברגעים של כאב היו ממיעוט יכולותיי והיום הפכו להיות דרך יפה שבה אני מניחה לעצמי מתוך שלמות.
פה ניתן לרכוש את הספר : 'קח אותי אתך'