רוצה לברוח לדייט סוער שיפיל אותי מהרגליים. לא בא לי שום דייט. הכל מייגע אותי. רוצה להתחפר בתוך המיטה שלי. יודעת שהפתרון לא יבוא מבחוץ, רק מבפנים. רוב הזמן זה קיים, חוץ מהרגעים האלו, שהלבד משתלט.
הבוקר תחושת הלבד מתעצמת. יש ימים כאלה. לפעמים אלו דקות, לפעמים ימים שלמים.
לפעמים אני בורחת לשיחות עם חברים שיעזרו לי להתרומם, לפעמים בורחת מהבית ויוצאת לשאוף אנשים, לפעמים נותנת לעצב לנחות עלי, מזילה את כמות הדמעות שהוא דורש. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא. בסוף זה עובר.
המחשבות בורחות לזה שהיה לצדי מחצית מחיי. זה שאוהב אותי כל כך והוא עכשיו עצוב כמו שלא היה מעולם. וגם אני עצובה. והלוואי וזה יכל להתחבר שוב. הלוואי שלא היה קורה כל מה שקרה, שהשנה האחרונה היתה נמחקת והייתי ממשיכה להיות מאושרת בחלקי.
אבל משחקי "מה אילו" לא מקדמים אותי.
למדתי להכיר גם את העצב של הלבד.
רוצה לברוח לדייט סוער שיפיל אותי מהרגליים. לא בא לי שום דייט. הכל מייגע אותי. רוצה להתחפר בתוך המיטה שלי. יודעת שהפתרון לא יבוא מבחוץ, רק מבפנים, מתוך תחושת הערך שלי, מתוך התחושה שאני משנה, that I matter. וברוב הזמן זה קיים, חוץ מהרגעים האלו, שהלבד משתלט.
חושבת על אחר הצהריים עם הילדים שלי. על דברים שיהיה לנו נחמד לעשות יחד. לפעמים זה מעודד, לפעמים זה מפיל. אין חוקים.
כשהילדים מגיעים נושמת עמוק, מחייכת אליהם באהבה ועוטפת אותם. מג'גלת בין השלושה, כל אחד צריך אותי ואני נותנת מה שיש לי ועוד הרבה. בהמון אהבה. יוצרת להם חוויות של זמן אמא גם בתקופה לא טריוויאלית. חושבת מה ישמח כל אחד מהם, הולכת לאסוף גרוטאות ליצירות, מכינה את צבעי הגואש, את הפלסטלינה, את החומרים לעוגיות.
קובעת פגישת אימון אישי אחרי תקופה של כמה חודשי הפסקה. האנרגיות מתחילות למלא אותי בחזרה. יודעת שאני יכולה לעזור, עכשיו עוד יותר מקודם. עוד חוויה עוצמתית שעברתי מעשירה את היכולות שלי. המתאמן החדש יגיע מהדרום הרחוק לפגוש אותי. דיברנו לפני כמה חודשים והסברתי לו שאני לוקחת הפסקה. הוא התעקש לחכות, אמר שמרגיש חיבור, שהדברים שאני אומרת לו גורמים לו לחשוב. אני יודעת שזה מדויק לשנינו.
העצב מלווה אותי כל הזמן. לפעמים הוא מרים את ראשו, לפעמים היומיום מעסיק אותי כך שאני פחות מרגישה אותו. אני מתגעגעת לחבר הכי טוב שלי, ולימים בטוחים. מנסה להזכיר לעצמי שגם בתוך הזוגיות היו ימים שרציתי להיות לבד, ימים של מריבות ושל כעס, ימים שלא מצאתי את עצמי, ימים של שעמום. אני מוצאת עצמי מתגעגעת גם לימים האלו כי הכל היה ברור אז. ידעתי עם מי אני הולכת לישון ועם מי אני קמה. ידעתי איך העתיד עומד להיראות. לפחות חשבתי שידעתי.
היום מתחיל.