בתיכון דווקא אהבתי שיעורי ספורט, אבל שם זה נגמר.
במשך שנות בגרותי לא עסקתי בספורט וזה גם לא ממש הטריד אותי. תמיד הייתי רזה והכל היה בסדר.
במשך כעשור ליווה אותי מנהל וחבר במספר מקומות עבודה שהיה יוצא כמעט כל בוקר לרוץ . היה קם מוקדם והולך לישון מוקדם ואף פעם לא הבנתי למה זה טוב.
אחרי שילדתי את ילדי השלישי (מתוך ארבעה) החלטתי שחשוב לעשות ספורט ולהוריד את הקילוגרמים המותרים ואכן נרשמתי לחוג עיצוב וחיטוב הגוף.
זה החזיק מספר חודשים עד שהושגה המטרה והאמת שלא ממש התחברתי.
ושוב חזרתי לא לעסוק בספורט.
כך זה נמשך שנים .
לפני קצת יותר משנתיים החלטתי שהגיע הזמן לעשות ספורט, זה לא בריא לא להיות פעילה ,למרות שאני עובדת עבודה פיזית ( מסדרת ואורזת בתים) זה לא אותו הדבר. ( ועל הקשר בין ריצה לסידור בתים בפוסט אחר).
התחלתי לעשות הליכות מסביב לישוב שבו אני גרה, זה היה נחמד.
ויום אחד ( ככה מתחילים כל הסיפורים שענת אוהבת במיוחד- יהונתן גפן)
ראיתי פרסום על קבוצת ריצה שפותחת אמא של אחד הילדים בכיתה של הבן שלי ( הרביעי), ובמפגש כיתתי דברו איתה מספר אמהות והיא ספרה על הקבוצה.
אמרתי לעצמי : זאת הזדמנות, כדאי לנסות והגעתי לאחד השיעורים באותו שבוע או בשבוע שלאחריו.
זהו כאן אפשר לסיים את הפוסט כי מכאן הכל בעצם התחיל.
צילום: sportograf.com ( חצי מרתון ברלין 2018)
מאז ( לפני שנתיים וחודשיים) אני לא מפסיקה לרוץ. בהתחלה מרחקים קצרים ( מס' קילומטרים בודדים) ועד ל 4 חצאי מרתון שכבר עשיתי ועוד היד נטויה.
אז מה יש בדבר הזה שכל כך תפס אותי?
דבר ראשון פעילות גופנית המשלבת אימוני כח , אימוני ריצה ותרגילי בטן- כלומר פעילות גופנית ( חשוב ובריא אמרנו כבר)
דבר שני השתייכות לקבוצה- אני רצה במסגרת קבוצת ריצה לנשים בלבד. החיבור בין הנשים, האווירה , השותפות למטרות ולאימונים , העידוד ,הפרגון והתמיכה – יש משהו בכוחה של קבוצה להניע אותך קדימה,שותפות הגורל ( לאימונים בקור ובגשם ,בחום ובלחות איומה) שמחברים אותך וגורמים לך להרגיש שייך ושותף וגם לקום בשעות הקטנות של הלילה .
תחושת הסיפוק העצמי וההכרה ביכולות – יש בה משהו ממכר ונעים. אחרי כל אימון שקמים אליו בשעות לא הגיוניות או מירוץ שהצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי תחושת ההצלחה והסיפוק כל כך גדולים שזה נותן לך כוח ורצון להמשיך ( למרות שלעיתים האימונים קשים, וגם מקטרים) .
מאמנת שמאמינה בך- לפעמים לא מספיק שאתה רוצה משהו אתה צריך מישהו שיאמין בך, ואני זכיתי למאמנת כזו שיודעת לזהות יכולות ולנטוע אמונה עצמית,שיודעת לעודד ולדרבן כל אחת ואחת מאיפה שהיא נמצאת ולאן שהיא רוצה להגיע. שמאמינה בי גם כשאני מפקפקת ולא מוותרת לי גם כשקשה. (תודה אורלי).
אז עצה שלי לכל מי שחושב / מתכנן/ רוצה ולא עושה ספורט: מצאו את הדבר האחד הזה שעושה לכם את זה.
שממלא אתכם סיפוק ותחושת הצלחה.
אל תוותרו עד שתמצאו אותו כי זה באמת שווה הכל וגם ממכר.
ושתהיו בריאים.
