נתחיל מזה שבחיי הבוגרים לא הייתה לי שום מערכת יחסים זוגית לטווח ארוך. ידעתי אהבת אמת אחת בחיי והיא הייתה אהבת נעוריי. היינו בני שש עשרה והכל היה טהור וראשוני, חקרנו את עצמנו, את המיניות שלנו, את ההתבגרות שלנו, את מרד הנעורים. לא היו אז טלפונים ניידים ואינטרנט. דיברנו הרבה, וכתבנו הרבה מכתבי אהבה. אכן תקופה מעוררת געגועים רבים. היו בהם בימים האלו משהו תמים וילדי, טבעי ופשוט כל כך. בגיל שמונה עשרה נפרדו דרכינו, אבל לי לקח כמה שנים טובות להיפרד ממנו ומהתקופה החלומית ההיא באמת. אט אט החל נוצר בתוכי פצע קטן. פצע הבדידות. לא האמנתי שאמצא מישהו שבאמת יאהב אותי כמו שאני, לא האמנתי שגם אני ראויה לאהבה. עם השנים תחושה זו רק השתרשה והתחזקה בתוכי. נוצרו קשרים ארעיים ולא פתורים, שתמיד נגמרו בצורה כואבת. באו והלכו גברים שהבטיחו הבטחות ומעולם לא קיימו. הצורך באהבה ובמערכת יחסים תמיד היה חבוי שם, רק שמעולם לא ידעתי איך לבקש אותו. אז ביקשתי אותו דרך מגע, דרך חום, אבל במפגשים האלו אף פעם לא היה באמת רגש, והפצע הקטן, פצע הבדידות, שבמהרה גדל והפך לפצע האמון והקרבה, רק הלך וגדל, בוער ומדמם.
חשבתי שעם הזמן היכולת ליצור מערכת יחסים עם גבר, תהיה קלה יותר. אבל משום מה יש בי ההרגשה, שעם השנים זה רק הולך ומסתבך. עולם ההיכרויות רק הולך ונהיה קר ומנוכר יותר, המפגשים דרך האינטרנט יוצרים מפגש ראשוני לא טבעי. את יושבת לך בערב מול המסך, צופה בפרופילים באתרי ההכרויות, באיזשהו שלב כולם מתחילים להראות אותו הדבר כמעט. את אף פעם לא יודעת את מי תפגשי באמת. מחליפים טלפונים, מדברים קצת, נפגשים, הרוב לא באמת מחפשים קשר רציני, אפילו אם הם אומרים שכן. את לאט לאט מגלה שרוב הגברים גם לא נותנים באמת הזדמנות להכיר, הזדמנות לתת למשהו להתפתח. הרבה מהם בכלל מציעים לך להיפגש אצלם או אצלך בבית על הדייט הראשון, נו באמת זה נראה לכם רציני?
אז הרבה פעמים נוצר מצב שאני פשוט מוותרת ומעדיפה כבר את הלבד, את הסרט המנחם בטלוויזיה, את החברה שלי עם עצמי. לפחות ככה אני בטוחה שאני לא אפגע, שאני לא אתאכזב. פצע האמון והקרבה רק הולך וגדל, והתחושה הזו ששוב אני לבד רק הולכת ומתעצמת. והימים חולפים, ואני כבר בת ארבעים. משפט מעצבן יש לומר. כאילו שאם אני בת ארבעים אז כבר אמור להיות לי בן זוג וכמה ילדים מתרוצצים בין הרגליים. בכל אופן זה מה שהחברה כל הזמן משדרת. את בת ארבעים ועדיין לבד? או "מה את לא רוצה ילדים? לא נשאר לך עוד הרבה זמן…". אפשר לחשוב שאני איזה בית חרושת לתינוקות. אז לא רק שאת לבד, החברה גם כל הזמן דואגת להגיד לך שזה לא סתם, שמשהו אצלך בטוח לא בסדר. למה גבר רווק בן ארבעים נראה לכם הגיוני יותר, מה ההבדל?
בכל מקרה, אני מרגישה שהרבה פעמים בחרתי להישאר לבד. זה נכון שלאורך כל השנים חיפשתי ורציתי קשר. המשבר הנפשי וההתמודדות עם התהליך השיקומי, העמידו אותי הרבה פעמים במצבים שבהם הרגשתי שאני לא יכולה להכיל עוד מישהו בחיים שלי. שקודם כל אני צריכה ללמוד להתמודד עם עצמי, ללמוד לחיות ולשלוט במצבי הרוח השונים, לאמץ לעצמי את הכלים הנכונים לחיים, קודם כל הייתי צריכה לעמוד על הרגליים בכוחות עצמי. ללמוד לקבל ולהעריך את מי שאני. לאהוב את עצמי, אחרת איך מישהו אחר יוכל לאהוב אותי? . אז באמת הרבה שנים הייתי לבד, וזה לא שבמהלכן לא ניסיתי. פשוט זה לא עבד. לא הייתי פנויה רגשית לכל העניין הזה של להיות בתוך מערכת יחסים. לא הייתי במקום של לתת ולקבל. יצרתי סביבי מערכות יחסים משמעותיות בעיקר עם מטפלים וחברים, מה שמאפשר לי היום להרגיש יותר בטוחה שאני יוצרת קשר עם גבר. אבל זה עדיין קשה ומורכב. פצע האמון והקרבה לא הגליד עוד, וכנראה עד שהוא לא יפגוש ברופא הלב הנכון ויתחיל לקבל את הריפוי המתאים לו, הוא יישאר פצע פתוח.
רק נשאר בי הגעגוע לאהבה הראשונה, הטהורה. לחיבוק הפשוט התמים. למבט הזה בעיניים. לשני ילדים מתבגרים שיושבים על החוף בכינרת וצופים בכוכבים. ולמכתבים.
[youtube SgOZWlmrw3g nolink]
