אז כן הזמינו אותי לתכנית הבוקר כדי להגיב על מחקר שפורסם בעיתון הארץ על הקשר בין חסך בשינה ובדידות. אז אני כמובן יודעת את הקשר ואמרתי כן.
לא לקחתי בחשבון שיקראו לי בשש בבוקר…(ושלשם כך אצטרך להתעורר ב 4:30). אז יצאתי מהתכנית…עייפה ולא מרוצה מעצמי. לא הייתי מרוכזת, שקיות של חסך בשינה מתחת לעיניים….ואז אני מבואסת ואומרת לעצמי: וואלה…בפעם הבאה אני לא אגיד כן לשעה הזו. היא לא יפה לי…. ופתאום מתראיין בחור בן 23 אחרי תאונת דרכים שהעיפה לו את רגל שמאל והוא הולך (יציב ובגאווה) עם פרוטזה. הוא מחייך, הוא ספורטאי, הוא לא חי את המגבלה וגם בשעה הזו הוא כוכב. ואז אני מכה על חטא: מה זה משנה איך הייתי ומה אמרתי ואם דייקתי או לא (בגלל העייפות, אני מנסה להצדיק את עצמי)…הפוקוס צריך להיות על האמיצים האלה שקיבלו מכה בחיים והם ממשיכים הלאה… בחיוך, אומץ וגבורה. אבל כן ניצלתי את המעמד שיואב לימור התעניין בספר שלי ואזרתי אומץ והצטלמתי צמוד לגלית גוטמן היפה…. ככה זה כשאתה משלים שבשעות הבוקר המוקדמות שום דבר פוטוגני לא יצא ממני. שבת שלום חברים. וכן….חזרתי לכתוב…:)