אחת ההרצאות המרכזיות שאני מעבירה לצעירים שמיועדים לשירות צבאי מספרת על תיק רצח, שטיפלתי בו במהלך שירותי בפרקליטות הצבאית.
תיק שליווה אותי משך כמה שנים, החל משלבי החקירה של החייל, ועד הערעור לבית המשפט העליון, ובקשות למשפט חוזר שהגיש החייל. למען האמת, התיק מלווה אותי ריגשית עד היום. עד היום אני חושבת על המוות המיותר שהתרחש כשהאלכוהול לחץ על ההדק, וגרם למותו של הבחור עם עיני התכלת.
אחד הנושאים המרכזיים שנידונו במשפט, היו כמויות האלכוהול ששתה החייל לפני שירה את הירייה הקטלנית. אני זוכרת היטב את דפי העדויות בכתב ידו הלא קריא של החוקר מלאים בתיאורים של רכישת בקבוקי שתיה חריפה לצד תיאורי שתיית האלכוהול יחד עם חברים או לבד. העדויות האלו ציירו לי בראש תמונה עצובה של חייל בודד, עזוב לנפשו, לפעמים גם מעט רעב ללחם ולתשומת לב. חייל שהשתייה היא עבורו סוג של מפלט מהמציאות או אי של נחמה בים של קשיים ואתגרים קיומיים. אתגרים שהצבא רק העמיק וחידד אותם. באותם ימים נאבקתי להוציא לאור את האמת, ולהשמיע את קולה של המשפחה השכולה. משפחה של אנשים מלומדים, שקטים ומנומסים שיום אחד השכול התדפק על דלתם, והרעיד את האדמה שהם דורכים עליה. באותם ימים אני הייתי הגורם היחיד בו הם נאחזו במהלך רעידת אדמה, שאיימה להפיל אותם מרגליהם, ולסחוף אותם אל התהום הגדולה שנפערה בחייהם. ואני, כמו קצינה ממושמעת, נעניתי לאתגר וניהלתי את התיק עד הקצה. באותה תקופה ארוכה אלכוהול היה עבורי שם נרדף לאובדן שליטה, התפרקות מאחריות וחוסר יכולת לחשוב ולקבל החלטות רציונליות.
מאז חלפו שנים רבות, ואני פרשתי מהשירות הצבאי. ככל שחלף הזמן, החיים האזרחיים לימדו אותי שאפשר לשתות אלכוהול ולהנות ממנו, והכל במידה ובאחריות, מבלי לאבד שליטה או קשר למציאות. לכן, כשהוזמנתי לערב השקת מותג הוויסקי Paul John, נעניתי בשמחה ובסקרנות להזמנה. לא היה לי ספק שכל דבר שאטעם ואלמד שם, יהיה לי חדש ומעניין. כי בינינו, מה אני מבינה בוויסקי? וממתי בכלל נשים שותות ויסקי?
אז מסתבר ששתיית ויסקי היא לא רק טקס של גברים מחוספסים מהסוג הישן שמחזיקים ביד סיגר יוקרתי. גם נשים שותות וויסקי, ואפילו באחוזים עולים באוכלוסיה. ואם כבר הזכרנו אחוזים, אז ויסקי שמכבד את עצמו מכיל לפחות 40% אלכוהול. עוד מסתבר שיש ויסקי גם תוצרת הודו, ולא רק תוצרת סקוטלנד. אבל התובנה העיקרית שהתחזקה אצלי בערב הזה, היא המינון והאיזון.
ויסקי, כמו הרבה דברים בחיים, מצריך הקשבה לרגולטור הפנימי שלנו. הוא זה שמבטיח לי שיקול דעת לצד הרצון שלי לבלות ולטרוף את העולם.
לחיים!
