אני כועסת! בתוכי מתרוצצות התחושות האלה, חדשות לי לחלוטין ומעוררות שדים ישנים מריבצם. לא פשוט לי לשהות בתוך הכעס. זה מגיע עם אינספור פחדים וחששות, עם מערכת אמונות שנטבעו בתוכי לפני שנים רבות, וגרמו לי עם השנים לא לזהות אפילו שאני כועסת.
כועסים עלי! גם בצד הזה לא קל לי. בתוך הלמידה שלי גיליתי שאני לא יודעת לכעוס, שכעס מפחיד אותי, שסיגלתי לעצמי הרגל לא להיכנס לעימותים, להתפשר ולהרגיע את הרוחות, העיקר שלא יכעסו עלי ושאני לא אכעס על האחר. בתוך החיים שלי לא היה מקום לכעס מכל סוג שהוא. עכשיו אני מוצאת את עצמי בתוך מצב שאינו מוכר לי כל כך ואני קצת אבודה בתוכו.
יש גם צד נוסף לכל זה, שמצליח לתת נופך ורדרד לכל הקושי הזה: בתוך כל זה אני יכולה לזהות את השינוי שחל בי בהקשר הזה: בתוך הכעס והפחד אני יכולה להרגיש את עצמי הכי חזקה. יש בו, בכעס הזה, עוצמות חיוביות ואפילו מחזקות, כל עוד הוא יכול לבוא לידי ביטוי ראוי בתוך הקשר. אני יודעת שהייתי יכולה להתנהל טוב יותר בסיטואציה הזו, אבל בתוך כל זה אני מרגישה שמחה וגאווה על שיכולתי והעזתי לבטא את הכעס שלי בתוך הקשר, והקשר יכול היה לשאת את כל זה בתוכו. זה לא היה קל: קודם כל לזהות ולהרגיש את הכעס בתוכי. אחר כך להגיד אותו בקול. ולהישאר ולא לברוח. ואז להרגיש אותו חוזר אלי מהאחר. ושוב להישאר ולא לברוח. ולדעת שאפשר לכעוס ולהישאר בקשר, שגם אם זה ייקח עוד שבוע או שבועיים או יותר, זה ידובר וייפתר וכולנו נצא מורווחים. בד בבד יש בתוכי חלק שחוזר ואומר: "זה אבוד, הקשר הזה כבר נגמר, לא היית צריכה להגיד". ואז עולה הכאב על האובדן, המחשבה שאולי לא הייתי צריכה להגיד, אולי בכלל לא הייתי צריכה לכעוס. מתחיל בתוכי דיאלוג בין החלק הזה, המוכר והוותיק, לבין החלק שאך לא מזמן פגשתי, שמסכים לכעוס, שיודע שהעולם לא נחרב בגלל כעס. יש בתוכי תנועה בין הפחד והכאב לבין תחושת הביטחון בעצמי, בבחירה שלי ובקשר.
כל זה עדיין קורה, עדיין לא בא אל פתרונו. אז אני ממשיכה להתנדנד בין תחושות: לעתים חזקה, בטוחה ואופטימית, לעתים כואבת, חוששת ומוכנה להתייאש. אני מתהלכת בתוך היומיום שלי עם מערבולת בבטן שהולכת וגועשת יותר ככל שמתקרב מועד המפגש הבא שיביא איתו את העימות הבלתי נמנע, אבל אני יודעת שהפעם זה אחרת, שהפעם יש לי בחירה.
