הלילה שלפני הניתוח של אלברט היה מהארוכים בחיי. הוא כלל , חלום על אימי זיכרונה לברכה, מכינה מטעמי חג והניגוד הזה הפיח בי אופטימיות, אבל לא המתיק את הבוקר המתכתי שבסופו של דבר הגיע.
אלברט היה בצום ואני ביקשתי, לאות הזדהות, לוותר על קפה של הבוקר שלי. הוא סירב והתעקש בנחרצות שאשתה את הקפה שלי.
אני מנסה להקליד על המסך את התחושות שעברו בי באותו הבוקר.
קשה לי להאמין שזה היה רק לפני יומיים, אבל הנה אני משחזרת בסרט הפנימי של מסך הזכרון את המאורעות, את כובד הניגודים של החיים.
בדרכנו למונית, חלפנו ליד עץ המשיל עלווה של פריחה המבשרת אביב מאוחר שיש לנו בארץ. הסתכלתי על שטיח הפרחים הוורוד, צילמתי אותו באייפון, פרסמתי באינסטגרם וחשבתי שאולי זה יהיה צילום תפילה שלי בבוקר פסימי שכזה.
נהג המונית קישקש כמה ברי מזל אנחנו שהצלחנו למצוא מונית בשעה כזאת של בוקר, כי רוב המוניות נמצאות בשדה התעופה בשעה הזאת.
לא רציתי להגיד לו שברי מזל ואנחנו זאת לאו דווקא משוואה מדויקת לבוקר הזה, אבל החלטתי לוותר על רוח הציניות שאני טובה בה ברוב הזמנים.
הגענו לבית החולים "אסותא" שברחוב הברזל, אחרי 32 שנים של חיים בארצות הברית, וביקורים, ושהות בלא מעט בתי חולים לצערי, שרובם סופר מודרניים, חשתי סוג של גאווה ישראלית לראות מול עיני מערך רפואי מהטובים ביותר בעולם.
ההכנה לניתוח החלה בסידרת שאלות זיכרון ואז הגיע המפגש עם פרופסור רם של טרום ניתוח שהיה מרגש ומפחיד מבחינתי.
פרופסור רם הגיע בג'ינס חתיכי וחולצת טי ממותגת. כולו חיוכים עם אנרגיות של לוחם המוכן לקרב שהוא עומד לצאת בו מנצח.
צפיתי בהם:
אחד מהם הוא הגבר של חיי, אלברט, שיושב ממול הפרופסור ושומר על אצילות כלפי חוץ, יודע שבעוד כמה דקות ייכנס לניתוח הגדול והגורלי בחייו, שיכול להיות שלא יצלח אותו וימות או יהיה בעל נזק מוחי או גופני בלתי הפיך.
השני , פרופסור רם שצוחק ומצטלם עם אלברט, ואומר שבקרוב ישתו ביחד יין אדום איכותי, ישוחחו על המסע של אלברט לאנטרקטיקה. ובעוד שעה קלה הפרופסור הזה יפתח את הראש של בעלי וייגע במרכז העצבים הראשי שלו, במחשב המתוחכם ביותר בעולם-המוח.
חשבתי:
איזה עול על הנשמה ואיזה משא כבד נושא אלברט על כתפיו כרגע.
איזו האחריות מטורפת נחה על כתפי הפרופסור.
העובדה ששני הגברים האלו, שכל אחד מהם בנפרד הוא מצליחן בשטחו, התחברו לחברות אמיצה של מנתח ראש ומנותח הייתה עבורי מדהימה. וידעתי ששניהם יודעים היטב את האמת האולטימטיבית: חיי האחד נתונים בידי השני, ולא רק חיי אדם אלא גם איכותם, וכי תנועה אחת לא נכונה תשבש את מאזן חייו של אלברט לנצח.
הניתוח התחיל באיחור ואני המתנתי עם בני אריאל ובן זוגו אלון וקבוצת חברות נפש שבאו לעטוף אותי באזור המתנת המשפחות סמוך לחדר הניתוח.
מסך העידכונים של המנותחים ריצד מול עיני, שמו של אלברט הופיע ליד שורה "בניתוח". אחרי כמה שעות לפתע ראיתי ששמו של אלברט חדל מלהופיע ברשימת המנותחים. החסרתי פעימה ואפשר להגיד שנכנסתי לפאניקה. בני אריאל ניסה להרגיע, חברה ניגשה לדלת המחלקה לטיפול נמרץ בלי הצלחה ואחרי דקות ספורות שהרגישו כנצח, נקראתי ליחידת טיפול הנמרץ לפגוש את אלברט.
ההליכה במסדרון לעבר מקומו ביחידה הייתה מלווה חשש כבד אך לשמחתי, מראהו שלאחר הניתוח היה מפתיע ומעודד. מילותיו הראשונות כלפי היו "היי נאוה " עם חיוך ענק שהיה נסוך על פניו.
פרופסור רם בא לדבר איתנו, כולו מחויך, עידכן אותנו שהוא מרוצה ממהלך הניתוח. עדין הבדיקה הפתולוגית תצביע על המצב שלאחר ניתוח ובעקבותיה יגזרו הצעדים הבאים שעוד לפנינו.
יצאנו היום מבית החולים, מעודדים אך מודעים לדרך שלפנינו שהיא עדיין מלאה בסימני שאלה.
הפסיעות אל האור שהפציע בקצה המנהרה השחורה שצעדנו בה, החלו…
הלוחמים צעדו לשדה הקרב פרופסור רם ואלברט שעל ראשו סימני מפת הניתוח המיועד.
